"מקום העם היהודי בעולם מאוד מעסיק אותי"

"נולדתי באפלה, ביום חורף אפור, אל מציאות שחורה. עשר דקות אחרי שיצאתי אל אוויר העולם, אמי צררה אותי בסמרטוט תכלכל, את קצהו טבלה בטיפת שיכר ודחפה בפי, להשקיט את כל בכיי הרפה". כך נפתח רומן הביכורים "גשרים של זכוכית" שכתבה טלי אסנין-בראל.

לספרי ביכורים נוספים היכנסו לכאן :

• גיל קדרון: "ידעתי שאם הספר יוצא - גם אני נחשף "
• שירלי אברמי: "לא רציתי ספר זיכרונות "
• יואב בן-ארי: "בין מרחב למחנק "
  

"'גשרים של זכוכית' הוא קודם כל סיפור רב-דורי של משפחה יהודייה לאורך שבעה עשורים של המאה ה-20", מספרת טלי אסנין-בראל, ישראלית שחיה באטלנטה. "בהמשך הוא מתמקד בסיפור של אישה יוצאת דופן, שנכתב על רקע הדים של תקופה היסטורית מסוימת. בספר ניסיתי לנוע בין התמונה האישית, הסיפור שלה, לבין התמונה הגדולה וההיסטורית".

"גשרים של זכוכית". זיכרונות מן העבר עולים וצפים

רוצים לקרוא פרק מתוך "גשרים של זכוכית"? היכנסו לכאן!

הרומן שכתבה אסנין-בראה מלווה את סיפורה של הלנה, סופרת יהודייה-אמריקנית מצליחה, שעוזבת את ביתה, בעלה וילדיה אל שמורת טבע מבודדת בעקבות משבר משפחתי גדול. דרך המסע, זיכרונות העבר שלה ושל משפחתה עולים וצפים, ואיתם גם סודות, כאבים ואהבות. את רצף זיכרונותיה, שמגיע עד לימי מלחמת העולם השנייה, קוטעים מכתבים שהלנה כותבת לדמויות מפתח בחייה, שרובם לא נשלחים לעולם.

"העולם היהודי, ומקומו בעולם הגלובלי, זה נושא שמאוד מעסיק אותי. הודות למעבר לאטלנטה יצא לי להכיר חלקית את החיים היהודיים בתפוצות, מזוית אחרת. הרחבת היריעה הזאת בהחלט תרמה לכתיבת הרומן".

לאטלנטה היא ומשפחתה הגיעו מטעמים עסקיים. קודם למעבר, עסקה בארץ בעריכת דין, ולפני כן למדה יחסים בינלאומיים. באטלנטה היא עוסקת בפעילות ציבורית בקהילה הישראלית והיהודית (באטלנטה חיים כ-130 אלף יהודים) ומקרבת לקהילה נושאים כגון פגועי מלחמת לבנון השנייה, פעילה אקטיבית בליגה נגד השמצה, וכן באיפא"ק - הלובי הפרו-ישראלי, וגם עוסקת בכתיבה.

מדוע כתיבה?

"באמצעות כתיבת ספר אני מנסה לבנות גשר ולגרות סקרנות. זה סוג של צורך להשמיע את קולך ולחלוק משהו משלך עם שאר העולם. כמו הלנה, הדמות הראשית ברומן שלי. היא אמנם סופרת מוערכת השולטת בעולם המילים, אך נכשלת ביצירת קשר עם האנשים הקרובים אליה ביותר בגלל הסתרות והסוואות. האמצעי בו היא בוחרת כדי להשתחרר מזה, הוא הכתיבה. דרכה היא מייחלת לפרוק מעליה משאות כבדים. דרכה היא מקווה סוף סוף להיות מובנת".  

"ממש מכתיבת המשפט הראשון בפרק הראשון. לנגד עיני עמדה סצנה כזו של ילדים בלונדון - המפונים אליה מאזורי ספר מימי הבליץ של מלחמת העולם השנייה -  שמשחקים משחקי מלחמה, בהשראה של סרטים כמו 'נרניה'. היה לי בראש שלד של סיפור המסגרת של הרומן, ותחילתו של סיפור העבר. ברור היה לי כבר אז, שהמציאות השחורה היא זו של מלחמת העולם השנייה. כך שהעמוד הראשון נכתב לפני כמה שנים, ונשאר כמו שהוא, כמעט ללא שינוי".

"יש הרבה, ביניהם 'רוחות מלחמה' ו'מלחמה וזיכרון' מאת הרמן ווק, 'אלה תולדות'

מאת אלזה מורנטה, ו'נשים קטנות' מאת לואיזה מיי אלקוט. גם 'חלף עם הרוח' מאת מרגרט מיטשל נחקק בלבי. כתושבת אטלנטה, העיר בו מתרחשת עלילת הספר, ביקרתי בבניין בו התגוררה מיטשל פעמים רבות. הבית, במקור בניין דירות, שמיטשל ובעלה השני התגוררו באחת מדירותיו, הפך למוזיאון להנצחת הסופרת ולהנצחת הספר היחיד שכתבה בטרם מותה הטרגי בתאונה. הפליא אותי לראות איך מדירתה הקטנטנה, ממכתבת הזעירה, היא שיגרה לעולם רומן היסטורי גדול כל כך".

'גשרים של זכוכית' לא היו השם המקורי. בהתחלה היה זה שם אחר, שאמנם הוחלף, אך הוא 'מוטמן' בתוך הספר, כאחד מספריה של הסופרת הלנה. לפני כשלוש שנים, כשהייתי באמצע הכתיבה, עשיתי 'תרגיל'. שיכפלתי עותקים מודפסים של ספר חצי כתוב ועדיין לא ערוך, וחברי 'הבוק-קלאב' שלי קראו אותו. ככה קיימנו מפגש ודיברנו על ספר שהיה רק חצי מבושל.

"עבורי ההתנסות הזאת היתה מעניינת מאוד, ולקראת המפגש התבקשו הקוראים להציע שם לספר. מתוך כל ההצעות נבחר שם אחד שהציעה אחת הקוראות, 'הגשרים של הלנה'. בשם שבחרתי בסופו של דבר, נשארתי נאמנה ל'גשרים'. יש לי יחס מיוחד לגשרים, גם לגשרים פיזיים (ויש הרבה מהם בארצות הברית), וגם לגשרים כמטאפורה. הגשרים הם סימבול לקשר בין בני אדם ולהתגברות על כל מכשול. בנוסף, בעלה של הלנה הוא מהנדס גשרים. בספר שלי, הלנה הגיבורה מנסה, באמצעות הכתיבה, לבנות גשרים אל האנשים החשובים בחייה, אל בעלה ואל ילדיה, אל אמה שמתה ואל אהוביה שאינם".

עד לבית קפה בווינה

כדי לכתוב את "גשרים של זכוכית" ביצעה אסנין-בראל תחקיר היסטורי באמצעות ספרים עיוניים, אקטואליים, ביוגרפיים וגם באמצעות סיפורי משפחה אישיים. "אחרי עשר שנות אוניברסיטה אני גם קצת אקדמאית בנשמה", היא מספרת. "לצורך המחקר קראתי באינטרנט ובספרים ומאמרים שרלוונטיים לתקופות בהם עסקתי, כמו אוסטריה של שנות ה-20 עד ה-40, לונדון אחרי מלחמת העולם השנייה, וישראל של שנות ה-50.

"במשך הכתיבה ביקרתי פעמים רבות בארץ בארכיון העיתונים ובספריית בית אריאלה. גיליתי, לדוגמא, שהבניין המתואר במפגש של קבוצת אריאל' בווינה בשנות ה-30 שכתבתי עליה, מצולם בספר על הארכיטקטורה הווינאית במחצית הראשונה של המאה ה-20. גם קפה לנדטמאן שברחוב רינגשטראסה בווינה שמצוין ברומן ב-1936, עדיין פועל". 

"יוסמיטי פארק, ללא ספק. ביקרתי שם בקיץ 2006, והתאהבתי. זה מקום קסום. רכשתי בשם בחנות המזכרות ספר על שומר היערות האגדי שחי שם במאה ה-19, ביקרתי בחורשת מריפוסה עם

עצי הסקוויה הענקיים, באזור יפייפה עם מפלים, שבו חיו האינדיאנים בני השבט Miwok. הפארק הצית את דמיוני. כבר אז ידעתי שאם אכתוב, הפארק הזה יהיה בספר שלי. לשם שלחתי את הלנה. שם היא כותבת את המכתבים שלה".

"שעם הספר ימשיך לקרוא, והרבה. שספרי מקור ישראליים יתורגמו ויופצו בהצלחה בעולם הרחב. דרך מצוינת, מעמיקה ורצינית יותר להכיר עם ואורחותיו - היא דרך הכתבים של סופריו. בנוסף, שיוצרים חדשים לא יחששו לכתוב ולנסות לפרסם, ושחשש מפני דחייה וביקורת לא ישתק אותם מלכתחילה. קולות חדשים מחיים ומרעננים את הספרות העברית, וראוי שמדף הספרים העברי, על אף היותו עמוס לעיפה, יפנה מקום גם עבורם".