לפנים

זה מעולם לא קרה לי קודם לכן ולעולם לא יקרה שוב. המון זמן זה רדף אותי, המקרה האחד והיחיד הזה. אם מישהו היה אומר לי שזה יגיע לקיצוניות כזאת, בחיים לא הייתי מאמין. מיליון פעם הרצתי בראש את הסיטואציה ואת כל מה שקדם לה, אוכל את עצמי עם חרטה ואשמה בניסיון להבין באמת מה קרה שם, ועד היום לא בטוח שאני יכול לגמרי להסביר. שלוש וחצי שנים עברו ואין לי מושג.

מה שאני כן מבין היום זה שמבחינתי, הסיפור שם היה חציית גבולות. קו אדום אחרי קו אדום, בהתנהלות איטית ואולי לא מודעת, כמו זליגה כבדה של טיפת דבש. בדיעבד היו מלא נורות אזהרה שהיבהבו לאורך כל הדרך, אבל בזמן אמת בחרתי להסיט את המבט. זה היה די קל, כי הגבולות שחציתי והעקרונות שהפרתי לא נופצו בחבטה עזה. הם נפרמו. אני פרמתי אותם טיפין טיפין.

זה כמו חוט קטן כזה שבולט מתפר בחולצה, ואתה יודע שאסור לך לגעת אבל מושך אותו בכל זאת. והחוט הקטן הזה נמשך בשתי האצבעות שלי עוד ועוד על פני שנה שלמה עד שלא נשאר כלום מהבגד. רק פקעת מדובללת שאין מה לעשות איתה. ככה נשארתי. ככה זה הגיע למצב בלתי הפיך.

כל החברות שלי לפניה, וגם האישה שאני נשוי לה היום, כולן בלי יוצאת מן הכלל היו ילדות טובות. כל אחת והאישיות שלה, אבל זה תמיד היה אותו סגנון. הסגנון שמזכיר את אימא שלי. אני לא מתבייש להגיד את זה. על הזין שלי פרויד ותסביך אדיפוס. אימא שלי אישה מדהימה, משכמה ומעלה. טובה, חכמה, יפה.

מהפריפריה אנחנו, לא הסדום ועמורה של תל אביב, ואני מגיל 15 עם חברות רציניות. שנתיים וחצי עד ששכבתי עם הראשונה. אחר כך, בתחילת הצבא, הייתה בתולה בת 17. "לגדל אותה" היינו אומרים. שנה עד שקיימנו יחסי מין, וגם אז היה הכי של פעם. תקופת "אנו באנו". בחושך, בלי לדבר על זה, בעיקר במיסיונרית.

ככה התגלגלתי עד שפגשתי את פריס. בתעודת הזהות כתוב משהו אחר, אבל יומיים אחרי שהכרתי אותה כבר קראתי לה פריס על שם פריס הילטון, כי להחזיק אותה זה כמעט אותו מחיר. אחרי כל היפות השקטות והמתוקות שיצאתי איתן כל החיים, פתאום אלוהים שלח לי את הטרוריסטית הזאת. וטרור כמו טרור: זה רצח, זה מענה אותך, אבל כל הזמן יש אדרנלין.

פתאום התהפכו לי ההרגלים. זה כבר לא חברה שדואגת לי כמו אימא ואני השובב: עכשיו היא הייתה הילדה הקטנה שתלויה בי, ואני כאילו ההורה שלה. יציב, שקול, סבלני, צוחק ומנסה להסביר גם כשהיא כועסת ורושפת ומאיימת לשבור את הכלים. בחיים לא ידעתי שיש בי סלחנות כזאת.

בסקס זה עבד בדיוק הפוך. כל מה שרציתי, כל מה שלא ידעתי שאני רוצה, היא נתנה לי. עוד ועוד ועוד. שנה שלמה הייתי איתה, ופעם אחת לא שמעתי ממנה "לא". עכשיו, כאן, בפה, בתחת. פתאום אני בורח מהעבודה בצהריים, משקר לאבא שלי שאני קופץ להביא משהו מחבר וחותך אליה. חוזר מזיע, מתנשם, מעמיד פנים שזה כי חם בחוץ.

כל מה שהיא ביקשה נתתי לה, והיא ביקשה בלי סוף. שבוע מלון באילת? הנה נפרדתי מ־5,000 שקל בארבעה ימים. משקפי שמש של גוצ'י? למה לא. שמלה של איזו מעצבת שאני מניאק אם שמעתי פעם את השם שלה? יאללה, 780 אחרי הנחה זה מחיר טוב. זרמתי. יום אחד היא רצתה לכינרת, אז פתאום אני מטלפן לאבא שלי במוצאי שבת ואומר לו שאני חייב לנסוע להלוויה של חבר טוב מהצבא. למחרת בבוקר אני כבר על אופנוע ים באמצע הכינרת, משאיר את אבא שלי עם הפריצת דיסק לשבור את הגב לבד בחנות וחרא לי בנשמה על זה, אבל מה אני אעשה.

אפילו באמצע הכינרת, על האופנוע, היא רכבה עליי עם הסיליקון שלה והפה המלוכלך ששואל אותי כל מיני שאלות תוך כדי. שבוע אחר כך אני עוד הולך באמצע היום בחנות מול הלקוחות ורק מלהיזכר בה עומד לי ככה שאני צריך לזוז מאחורי הדלפק ולסדר את המכנסיים כמו ילד. שנה שלמה היה עומד לי רק מלשמוע את ה"הלו" שלה בטלפון. לא יודע, היום אני אחרי זה, אבל אז היא פשוט העיפה לי את הראש. כאילו קיבלתי במתנה מהשמיים כוכבת פורנו שאני יכול לעשות איתה מה שאני רוצה.

ככה אתה מוצא את עצמך הולך אל הקצה, בכל המובנים. מפזר כסף שכבר אין לך, מאבד שליטה בסקס שכבר מפחיד לראות איזה שיגעונות יוצאים ממך, מתרחק מחברים ומהמשפחה. אתה מתרגל לספר שקרים, להזניח את העבודה, ואחר כך אתה גם אוכל סרטים של אשמה.

עם הזמן יצאו ממני רגשות קשים של קנאה ואלימות, מחשבות רעות שרצו לי בראש ככה שכבר לא זיהיתי את עצמי. היא לקחה אותי למקומות שלא ידעתי שקיימים בי בכלל. בחיים לא הייתי קנאי, ופתאום התברר שאני אחמד. ככה פריס הייתה קוראת לי. "יותר גרוע מערבי אתה", היא הייתה אומרת במין הנאה כזאת, כאילו היא שמחה שאני מאבד עשתונות ויוצא מאיפוס.

אני זוכר סתם יום רגיל אחר הצהריים, הכל סבבה. אספתי אותה מהעבודה בקניון ועצרנו לאכול משהו למטה בארומה. פתאום אני קולט שני ערסים מסתכלים עליה, והיא מבסוטית. מכנסונים שהתחת שלה עוד רגע מציץ, גופייה חשופה, פוש־אפ ששם לה את כל הסיליקון על הדוכן. היא חייתה מהדברים האלה. ואני, כמו טמבל, פתאום שומע את עצמי נובח עליהם: "מה נהיה? רוצים פוסטר?". מזל שאלוהים סידר לי שני ערסים צעצוע שסובבו את המבט, כי אם הם היו טיפה יותר קשוחים, יש מצב ששלוש דקות אחר כך הם כבר מקפלים אותי כמו קרטון ומזיינים אותי בתחת באמצע ארומה כשאני עוד עם הבורקס פינוקים בפה.

כשהכרתי אותה עוד היה לה חבר, איזה אלדד אחד. איתי היא בגדה בו משהו כמו ארבעה חודשים. בחור טוב דווקא. יותר מדי טוב. בכל מקרה, ברגע שהיא הפסיקה להיות החברה שלו ונהייתה החברה שלי, משהו השתנה אצלי. כל הסבלנות האינסופית שלי, הסלחנות, העמידה כאילו מהצד כשהיא מתפרצת או מנסה להעליב - כל האורך רוח הזה שלי כלפיה הלך והתקצר. פתאום נהיו ריבים. ממש ריבים. צעקות, העלבות, התפייסות, זיונים של שולם, שוב ריבים. רכבת הרים של שמונה חודשים.

יום אחד היא אמרה לי שאני גורם לה להרגיש כמו רכוש שקניתי תמורת מאה גמלים. הרגשתי שהיא מקיאה עליי את כל מה שהיא בעצמה עשתה, כי ברגע שהייתי החבר הרשמי שלה היא התחילה להתייחס אליי כמו לאיזה סנג'ר. זהו, היא תפסה אותי, ועכשיו אני אמור לאכול את החרא שהיא האכילה את כל הקודמים שהיו לה.

בהתחלה עשיתי לה ג'סטות שתמיד עשיתי עם חברות קודמות: להביא ביום שישי פרחים לה ולאימא שלי, כוס קפה בבוקר למיטה, קטנות כאלה. איתה הפסקתי עם זה, כי הרגשתי שהיא תופסת אותי לא כג'נטלמן אלא כחלש. הפה שלה התחיל לעבוד שעות נוספות גם מחוץ לסקס, ושם זה כבר לא התאים בכלל. הייתי יושב עם חברים, והיא הייתה עושה לי פדיחות. הבאתי אותה לארוחת ערב אצל ההורים שלי, והם הסתכלו עליי כאילו נפלתי בסמים ואני צריך גמילה.

הייתי צריך לחתוך את זה, אבל כל הזמן התהפכה לי בבטן ההרגשה של כוסאומו העולם, מגיע לי לצאת עם מי שאני רוצה ולזיין איך שאני רוצה. הרי כבר אמרתי שזה היה מין מרד כזה. תחושה כזאת של מה, אף פעם לא נתפרע על החיים? רק נסתכל כל הזמן איך הם עוברים על ידינו?

ככה הסתובבתי כל התקופה ההיא. מתפקד בתוך השגרה כמו תמיד, אבל לאט-לאט הולך ומאבד את זה. מתרחק. אני חושב שהדברים הגיעו לקיצוניות כזאת בגלל התחושה שזה או-או, שזה צומת טי: או שאני איתה וזה עולה לי ביחסים שלי עם כל העולם, או שאני חותך וחוזר לתלם.

אני לא זוכר על מה היה הריב האחרון. כלומר, אין לי מושג איך הוא התחיל. אני רק זוכר אותה פותחת פה עליי ועל המשפחה שלי ובעיקר על אימא שלי. הצביעות שלה כלפיה או משהו. איך ששמעתי את זה הודעתי לה שזהו, אנחנו נפרדים ואני לא רוצה יותר לשמוע ממנה כל החיים. היא הסתכלה עליי רגע בשנאה, בשקט, ואז הרימה קצת את הסנטר והטתה את הראש הצידה. "אתה לא רוצה לשמוע עליי כלום? אז רק תשמע שאלדד הקפיץ אותי היום הביתה מהעבודה ואני חושבת לחזור אליו".

היא רק אמרה את השם שלו, ובשבריר שנייה באה לי לראש תמונה שלה מוצצת לו באוטו. באותו שבריר שנייה הכתף שלי נמתחה לאחור, ולפני שהבנתי מה קורה עשיתי צעד קדימה להתקרב אליה והעפתי לה את הסטירה הכי חזקה שהייתה לי בגוף. היא התרסקה עם הראש על השיש של המטבח ואחר כך נפלה לרצפה.

ברגע הראשון היה שקט. שקט ושברירים של קתרזיס שהתחלפו ברעידות של פחד שקרה לה משהו, ובאמת קרה. לא כל-כך גופנית, אבל בהחלט נוצר נזק. לשנינו. נזק בלתי הפיך.

הרמתי אותה ונסענו למיון. לא יודע מאיפה בא לה האלתור הזה כששאלו מה קרה, אבל היא הוציאה מהכובע שקר של נוכלת ואמרה בשיא הטבעיות שהיא הרביצה לי בצחוק עד שנמאס לי ודחפתי אותה מהספה קצת יותר מדי בכוח. היא צחקה, האחות צחקה איתה, ואני ניסיתי לזרום עם זה.

אחרי שסיימו לטפל בה ונתנו לנו את כל הטפסים יצאנו החוצה לחניה, והיא הלכה לכיוון המוניות במקום לבוא איתי. נגעתי לה בכתף, ביקשתי סליחה, והיא ענתה שיש יש דברים שאין סליחה עליהם. "אתה מת בשבילי", היא אמרה במין רוגע מפחיד כזה.

בשבוע שאחר כך אכלתי סרטים שהנה כל רגע המשטרה תיכנס לחנות ויעצרו אותי מול הלקוחות והמשפחה, והבושה שלי תכתים את כולם. הרגע הזה לא הגיע. היא לא התלוננה במשטרה וגם לא גילתה לאף אחד, אפילו לא לאחיות שלה.

אימא שלי סיפרה לי פעם על שני אחים, ילדים מוכים, שהיא טיפלה בהם. האימא חטפה מכות מהאבא הרבה שנים, אבל עד שהוא לא פגע לה בילדים היא לא העזה לפנות לרשויות ולא שיתפה אף אחד. היא התביישה שהוא מרביץ לה, כאילו שזאת אשמתה. אולי גם פריס התביישה ככה. אולי פחדה שיאשימו אותה, אין לי מושג. לא דיברנו מילה מאז. ניסיתי לשאול עליה בעיר, לאסוף רכילויות מחברים משותפים. הייתה תקופה שסיפרו על איזה אחד נשוי עם ילדים מתל אביב, נובוריש. לפני כמה זמן אמרו שהיא התארסה לאלדד ההוא. אין לי מושג.

זה יישמע מוזר, אבל אהבתי אותה. גם היום, כשאני נשוי לאישה טובה ומקסימה ויש לי ילד, אני מוצא את עצמי נזכר בה. קודם כל באות החרטה והאשמה על זה שהרמתי יד. בכל פעם שעולה בי זעם או עלבון אני מתחיל לפחד שאולי זה לא היה חד-פעמי. שאולי חלילה יכול לצאת ממני שוב דבר כזה על אשתי או על הילד שלי. את מה שיצא ממני רק אני יודע, אבל עובדה שזה יצא ממני. יש בי את זה שם בפנים, את הבעל המכה הזה.

אני חושב עליה הרבה גם כשאני עושה ביד. כיף לי עם אשתי, רק שזה לא הסקס שהיה עם פריס. אני מנסה לפעמים להכניס גיוון וכאלה, ועם חלק מהדברים אשתי זורמת, אבל עם חלק אין מצב. אני לא בא אליה בטענות. מי שלא אוהב לאכול מטבוחה, אין סיבה ללחוץ עליו שיאכל רק כדי לרצות אותך.

אני יודע שאני עדיין אוהב קצת את פריס כי יש לי זיכרונות מקטעים של להרגיש מאוהב, ולא רק מאובססיות של סקס וזה. פעם בחודש בערך זה היה קורה לי איתה: היינו שוכבים מותשים, מסתכלים על התקרה ומדברים במין כנות נדירה כזאת שפתאום אתה קולט מי זה הבנאדם שמתחת לכל הרעש והפוזה. יש לה נפש יפה, היא פשוט לא מראה אותה רוב הזמן.

אם הגיע לה לקבל סטירה ברגע ההוא? ברמה של צדק פואטי, יכול להיות. אבל זה לא אומר שהייתי צריך לעשות את זה. בחיים לא. אף אחד לא צריך לעשות את זה לאף אחת. אין תירוץ. היא מעצבנת אותך, היא מטריפה אותך, היא מתגרה בך - זה בולשיט. אתה בן אדם וגם היא, וזה הקטע שאסור לשכוח. שגם היא.

פעם חזרנו שיכורים מהברית של האחיין שלה. היה יום שישי, היינו שפוכים לגמרי, לא זוכר על מה דיברנו, ופתאום היא דפקה נאום על הניצול של הנשים במשפחה שלה. שתי האחיות שלה התחתנו עם החבר הראשון או השני שהן שכבו איתו, כי זה איך שאבא שלהן גידל אותן. להיות יפות ונעימות ומקסימות כדי שירצו להתחתן איתן. אני זוכר ממש טוב שהיא אמרה, "עליי אימא שלי מסתכלת עקום ומהן היא אומרת שיש לה נחת, אתה מבין? הבנות הגדולות שלה לא טיילו כמוני בדרום אמריקה, לא נסעו כמוני עם חברה לתאילנד, לא מכירות מסעדות ואין להן מושג איך נראית תל אביב. עזוב תל אביב, הן נשואות עם ילדים ועדיין לא מבינות בכלל איפה הדגדגן שלהן".

היא המשיכה לדבר על האחיות שלה ואיך הן חוזרות הביתה מהעבודות המשעממות שלהן וישר מנקות ומבשלות ומחתלות ומסדרות צעצועים כדי שהבעל יחזור לבית נעים ויפה ושקט. היה איזה סיפור שהיא ישבה אצל אחת מהן בעשר וחצי בלילה ובעלה עוד לא נכנס הביתה, ופריס לא הבינה למה היא נשארת איתו אפילו שברור מה קורה. פתאום היא שינתה כיוון ואמרה, "אני עוזבת בחור כי שנה וחצי הוא לא יורד לי פעם אחת, וכולם כבר עושים ממני שרמוטה כי התחלתי לשכב איתך לפני שנפרדתי ממנו. אני רוצה לראות גבר ששנה וחצי אין לו אורגזמה אחת בזוגיות. נראה אותו לא קם והולך או מתחיל לזיין מהצד".

היא הביטה בי כאילו כדי לראות אם אני מבין למה היא מתכוונת, אם אני מסכים איתה ומוכן להודות שגברים הם חארות. ככה זה אצלה, אתה תמיד חייב לקחת צד. שתקתי, הינהנתי. אולי סיננתי איזה "וואלה". היא לקחה את המבט שלה ממני בחזרה אל עצמה. באותו רגע הסתכלתי עליה וחשבתי שככה נראה האדם הכי בודד בעולם.

סייע בהכנת הכתבה: רן גבריאלי