פרשת השבוע: לעבוד או ללמוד תורה?

פרשת "ויחי" מתרכזת בברכות אשר יעקב אבינו חילק לאביו כשהיה על ערש דווי. כל אחד מבניו מקבל ברכה ייחודית אשר מבליטה את השוני בין האחים. כך נוצרה תמונה של הטרוגניות ולא של אחדות - לפחות לא במובן הפשוט של המילה. הבנים אינם דומים אחד לשני, לא באופיים ולא בשאיפות שלהם. לכן, הלכידות והאחדות של 12השבטים הקרואים על שם בני יעקב עמדו לא פעם במבחנים קשים.

לכל טורי פרשת שבוע כלכלית

ההיסטוריה היהודית החל מימי התנ"ך ועד לימינו מלמדת עד כמה קשה להשתחרר מהשבטיות. לכן מעניין לבדוק את המודל של שיתוף הפעולה אשר נוצר בין שני האחים – זבולון ויששכר אשר משתקף מדברי חז"ל. בסדר הברכות של יעקב (וגם בברכות משה רבינו) הם מופעים ביחד.

זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן. יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד. ( בראשית מט יג-טו)

לגבי זבולון רש"י מפרש: "על חוף ימים תהיה ארצו והוא יהיה מצוי תדיר על חוף אוניות, במקום הנמל, שאוניות מביאות שם פרקמטיא, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, וממציא מזון לשבט יששכר והם עוסקים בתורה, הוא שאמר משה (דברים לג יח) 'שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ; וְיִשָּׂשכָר, בְּאֹהָלֶיךָ' זבולן יוצא בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה באהלים.

"'יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם' חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משאוי כבד. 'וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל' עול תורה. 'וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד' לכל אחיו ישראל לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עבורין (הכוונה להכריז על שנה מעוברת שלא נעשתה באופן אוטומטי כמו היום), שנאמר (דברי הימים א יב לג) וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר, 'יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים, לָדַעַת, מַה-יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם' מאתים ראשי סנהדרות העמיד 'וְכָל-אֲחֵיהֶם עַל-פִּיהֶם'". 

שילוב של חיים כלכליים עם חיי רוח

רש"י מצייר בפנינו מודל אפשרי לפיו ניתן לשלב בתוך חיי האומה גם את חיי הרוח והתרבות וגם לספק את הצרכים הכלכליים הבסיסיים החיוניים לקיומנו. ניתן לאפשר לשבטים לפתח מומחיויות שונות. חלקם יפתחו מומחיות בתחום מדעי הרוח והתרבות וחלקם ילכו ויתמקדו בתחומים פרקטיים וכלכליים יותר ויתמכו באלו אשר מעשירים את חיי הרוח, הדת והתרבות.

אולם הרמב"ם חולק על תפיסה זו וגם הוא מבסס את עצמו על דברי חז"ל: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם.

"ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות" (רמב"ם משנה תורה הלכות תלמוד תורה פרק ג ט-י)

הרמב"ם מציג כדרכו בקודש את המודל של "איש הרנסנס" כאידאל. רוב פוסקי ההלכה יוצאים נגד דברי הרמב"ם. חלק רואים את מודל זבולון-ייששכר כאידיאל וטוענים שהמודל שהרמב"ם מציג הוא ליחידי סגולה בלבד ולא ניתן ליישום ברמה הלאומית. הם טענו בתוקף שכדי התורה והתרבות היהודית תשרוד אנו חייבים לאפשר ללומדי תורה להתפרנס מלימוד התורה.

האמת היא, שגם התרבות החילונית והעולם המודרני הלכו בעקבות מתנגדי הרמב"ם. העולם המודרני אינו דורש בדרך כלל מאנשי רוח לעבוד בעבודה תועלתנית. לדוגמה, אנו לא דורשים ממורה לספרות לעבוד בעבודה פרקטית ותועלתנית כהנדסה. בדרך כלל, אנשים כאלו מקבלים תפקיד באקדמיה והחברה והממשלה דואגים לשמור ולפתוח פקולטות לספרות ומדעי הרוח (בעיקר דרך גביית מסים אשר חלקם מוקצים לתחומים אלו) גם אם במובן הכלכלי הצר הדבר אינו כדאי. גם חברה חילונית לגמרי מבינה "כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח ג)

עם זאת, בעולם המודרני חסרים עד מאוד אנשי רנסנס בדמויותיהם של הרמב"ם ולאונרדו דה וינצ'י. רוב בני האדם נוטים לפתח מומחיות צרה שמקשה על ההזדהות עם האחר ואשר עוסקת בתחום שונה לגמרי ומגבירה את סיכויי תופעת השבטיות.

לסיכום, השאלה איך לאזן בין הצורך להתפתח כלכלית לבין הצורך לשמור על המסורת, מדעי הרוח והתורה, קיבלה פן חדש מאז קום מדינת ישראל. כפי שניתן לראות חז"ל וגם הראשונים התלבטו לא מעט בשאלה זו. כדרכה של היהדות אין תשובה חד משמעית אלא ניסיון כן ואמיץ לאזן בין כורח המציאות הכלכלית לבין ההתפתחות הרוחנית והמוסרית של העם היהודי החשובה לא פחות - ואפילו יותר - לקיומנו כעם עם זהות נפרדת.