אסף את השברים

בלילה שבין שישי לשבת, 20 בספטמבר, כשקם לשירותים, הרגיש אסף חפץ שמשהו השתנה בו. "היד השמאלית שלי הייתה משותקת כמו אבן והרגל השמאלית שלי התנהגה כמו בול עץ", הוא משחזר. "ניסיתי ללכת, ופתאום נפלתי ומצאתי את עצמי שרוע על הרצפה. זחלתי על הברכיים עד לאמצע המסדרון ושם נעצרתי, על הבטן, בלי יכולת להתקדם. התסריטים הכי שחורים רצו לי בראש. זה התקף לב? אני עומד למות? ככה נראה הסוף? בעוד רגע הכל ייגמר?"

התפללת?

"אני לא אדם שומר מצוות, אבל אני מודה שבימי חיי היו כמה רגעים נדירים שבהם נשאתי את העיניים לשמיים או לתקרה ודיברתי אליו. גם כששכבתי על הרצפה, אמרתי לו שאני בסך הכל בן 69, שיש לי ילדה בת 11 וחצי ושיש לי עוד הרבה תוכניות – לטייל, לראות עולם, לגדל נכדים, ליהנות מהחיים. כנראה הוא שמע".

מה שבטוח הוא שרחלי, אשתו, שמעה את קריאותיו ומיהרה למסדרון. "הבנתי מיד שזאת לא סתם נפילה", היא מספרת. "הזעקתי אמבולנס וניסיתי להקים את אסף. אמרתי לו, 'בוא תשכב במיטה עד שהאמבולנס יגיע', אבל אי־אפשר היה להזיז אותו, הגוף לא שיתף פעולה. הפרמדיקים נאלצו להעלות כיסא גלגלים לקומה השנייה כדי לפנות אותו לקומת הקרקע. הם שאלו אותו איך קוראים לו ואיזה יום היום, כדי לוודא שהיכולת הקוגניטיבית שלו לא נפגעה, ואמרו לי שזה אירוע מוחי, אבל לא הבנתי את משמעות המונח. אירוע מוחי זה יותר טוב מהתקף לב? זה יותר רע?"

"הייתי בהכרה מלאה", מדגיש חפץ, "ראיתי הכל, שמעתי הכל, ולא האמנתי שזה קורה לי. אירוע מוחי? מאיפה נפלה עליי כזו מכה? הרי כל חיי אני מתעמל, אוכל בריא, שומר על המשקל, מפעיל את מערכות הגוף, עושה כושר כדי להביא את הלב למקסימום מאמץ, בודק את לחץ הדם, הכולסטרול והסוכר. בגיל 53, כשפרשתי מהמשטרה, התחלתי למלא את החיים שלי באקסטרים. גלישה בים, רחיפה, קייט־סרפינג, ריצות ניווט. הרבה אנשים שאלו אותי אז, 'אתה לא פוחד? זה לא מסוכן?' ועניתי להם, 'הרבה יותר מסוכן לחיות כי מי שחי עלול למות'. כיום, 11 שבועות אחרי האירוע, אני אומר: 'אם זה קרה לי, זה עלול לקרות לכל אחד'".

שליחות ציבורית: שתגיעו בזמן לבית חולים(צילום: רמי זרנגר)

הוא עומד בפתח ביתו בקיסריה, בחולצת טריקו ומכנסיים קצרים, ומושיט לי את זרועו השמאלית כדי שאחוש בלחיצת ידו החזקה. בצעדים מדודים הוא מתנהל מהסלון לגינה. יורקשייר ננסי העונה לשם דבק מתרוצץ על הדשא. על השולחן מונחת משקפת, וחפץ מקרב אותה לעיניו לא רק כדי ללכוד מהאופק פיסה כחולה של ים, אלא גם כדי לשער את עוצמת הרוח באמצעות התבוננות בקצף שעל הגלים.

"הים קורא לי", הוא לוחש באוזני, "ואני מת לחזור אליו. השאיפה שלי היא לא רק לחזור לפעילות נורמלית, אלא לחזור לאקסטרים שבשבילי היה השגרה". התגובה האילמת של אשתו נראית לו חשודה והוא מגניב אליה מבט. "אל תסתכל עליי ככה", היא מתרככת. "אני לא אאסור עליך לצאת לפעילות, אני לא שוטרת".

הבטחת שתצא מבית לוינשטיין בריצה.

"נכון, וזו הייתה שטות מצידי להגיד את זה. זה היה בסמוך לאירוע, כשעוד לא קלטתי כמה עבודה מחכה לי, כשעוד לא הבנתי שלמרות שהוגדרתי מקרה קל יחסית, מצבי היה חמור. מאז התפכחתי. גם הרופאים הסבירו לי שהמטרה היא לא לרוץ, אלא להחזיר לעצמי את השליטה על הגוף. על זה עבדתי ועל זה אני ממשיך לעבוד. כיום אני כבר מסוגל לעשות כמעט הכל בגפיים השמאליות, אבל אין ספק שהן עדיין יותר חלשות מהימניות. לפעמים הרגל מסתובבת מעצמה, כאילו בורחת לצד, והיד יותר כבדה, עצית".

אתה כועס על הגוף שלך?

"לא, מה יעזור לי הכעס? כל אדם משתקם בקצב שלו. ברגעים שבהם הגוף עדיין איטי, אני מזכיר לעצמי את הימים שבהם נאלצתי להניח את יד ימין על הכתף השמאלית כדי להרגיש שיש לי יד, וזה מעודד. אירוע מוחי זורק אותך למצב קטטוני, לחוסר אונים מוחלט, אבל בתהליך השיקום השיפור בולט לעין. אפילו אם אתה לא בן אדם אופטימי, אתה רואה שהמצב משתפר. בימים הראשונים הייתי מרותק למיטה והייתי חייב שמישהו יהיה לידי ויעזור לי בכל פעולה, אבל בסוף השבוע הראשון חזרתי הביתה בכיסא גלגלים, בסוף השבוע השלישי חזרתי הביתה עם הליכון, בסוף השבוע החמישי חזרתי הביתה עם קביים ועכשיו אני כבר הולך לבד. אז מי אומר שאין תקווה?"

+++

זוהי לא הפעם הראשונה שחוסנו הפיזי של חפץ עומד למבחן, גם לא השנייה. לפני 35 שנה, כשפרש מצה"ל בדרגת סגן־אלוף, גויס למשמר הגבול ומונה למפקד הימ"מ. הוא ניהל קרב פנים אל פנים עם חוליית מחבלים בפיגוע בכביש החוף. את המחבל הראשון הרג כשהגיע לשטח ("הוא יצא אליי עם נשק, יריתי בו שלושה כדורים והוא נפל"); את המחבל השני משך מתוך ערימת בני הערובה ("הוא חייב לי את חייו, הוא נכלא ושוחרר בעסקת ג'יבריל"); ואילו השלישי ירה בו ממרחק חמישה מטרים. "הרגשתי משהו חם שעובר לי בכתף, 20 סנטימטר מהלב. הוא פגע בי עשירית השנייה לפני שיריתי בו שלושה כדורים". בנוסף לפציעה בכתף ימין הוא איבד את השמיעה באוזן ימין וקיבל את עיטור האומץ מטעם המשטרה. "אסף", רחלי מעירה, "למה לדבר על משהו שקרה כל כך מזמן?"

"אולי זה לא שייך", הוא מהסס, "אבל רציתי להדגים שאני יודע מה זה להילחם ואני יודע מה זה להיפצע. מחבל ירה בי, התרסקתי על צלע הר (מיד נגיע לשם - ס"ש), אבל האירוע המוחי היה הדבר הקשה ביותר שעברתי. זו הייתה מלחמה שלי מול הגוף שלי, התחמושת שלי הייתה כוח הרצון וכוח החיים שסירבו להיכנע.

"הנה, כאן נכנס הכדור", הוא מפשיל את השרוול, "וכשיצא מהגב הוא השאיר אחריו חור ענקי. יש לי שם וואחד צלקת, אבל אחרי חודשיים חזרתי לפקד על היחידה. האוזן? מה הבעיה? יש יתרונות במצב הזה. אני יכול להשעין את האוזן הטובה שלי על הכרית, לא לשמוע שום דבר ולישון בשקט".

בבית החולים

כבר אז, בתקופת השיקום, הוא גילה שהספורט עושה לו טוב, "לא רק מבחינה גופנית, בעיקר בראש. הספורט גם יוצר מסגרות חברתיות. כיום יש לי קבוצת גולשים, קבוצת מרחפים, קבוצת גולפאים וקבוצת צוללים. בקיץ אנחנו נוסעים לכנרת, ישנים בשטח, ובחורף יורדים לנגב, מקימים אוהל, מבשלים ארוחה טובה ומנהלים שיחות גברים. יש לנו גם קבוצת יוצאי ימ"מ שעושה יחד את שביל ישראל, פעם בחודש מקטע אחר. הולכים 15 ק"מ ביום, לפעמים פחות, כלום לא בוער".

הספורט גם מילא את החלל שנוצר בחייו לאחר שפרש מהמשטרה. "מה בעצם אדם מחפש בחייו?" הוא שואל ומשיב: "משמעות, סיבה. אז יש אנשים שפונים לדת ולאמונה, ויש כאלה שעושים ספורט. אמנם נולדתי וגדלתי בכפר־מנחם, לחלוצים שעלו מפולין ואפילו לא חלמו על טניס, אבל פעילות גופנית הייתה חלק מהאידיאולוגיה הקיבוצית וספגתי אותה".

לימים התחתן הקיבוצניק עם שרה, מדריכת כושר לילדים, הם גרו בצוקי־ים ושלושת ילדיהם - חן (בת 39), ינון (בן 38) ועופרי (בת 28) - הצטרפו לאווירה. "כשינון היה בן שמונה הוא כבר גלש איתי על גלשן רוח", מתרפק חפץ. "היינו משפחה ספורטיבית".

רחלי, אשתו השנייה, מבליעה גיחוך. "אני התקלה", היא מעידה על עצמה. "אין לי חלק בשיגעונות שלו. הוא לא הצליח להדביק אותי בג'וקים האלה. בשנים הראשונות שלנו יחד הצטרפתי לטיולים בתור נהגת. הסעתי את המצנחים. לפעמים הייתי האישה היחידה בקבוצת הגברים. מאז שמיקה נולדה אני מקורקעת לבית וטוב שכך. אסף היפראקטיבי. הוא חוזר מהים, רואה שעוד לא החשיך וקופץ למגרש הגולף. המשחק נגמר ועוד לא סגרו את הבריכה, אז הוא רץ לשחות. רק מלהסתכל עליו אני מתעייפת".

"את תקלה?" הוא מתקומם, "את פצצה!"

הם הכירו לפני 13 שנה. היא עבדה אז בחברת סחר בינלאומי שאליה הגיע חפץ כדי להקים את יחידת המשמר של נשיא אנגולה, לאחר שייסד חברת ייעוץ בתחום המלחמה בטרור ובפשיעה. בזכות רחלי (שמסרבת לגלות בכמה שנים היא צעירה ממנו) הפך חפץ, בגיל 58, לאב בפעם הרביעית. מיקה, 11 וחצי, לומדת בכיתה ו' בבית הספר במעגן־מיכאל, וכמו אמה מתנגדת לצילום משותף.

שאלו אותך פעם אם אתה סבא של מיקה?

"לא מישהו אחד. שמעתי את השאלה הזאת מחבריה של מיקה וגם מהוריהם, ומעולם לא נפגעתי. זו שאלה הגיונית. מבחינת הגיל אני באמת יכול להיות סבא שלה. הרי הבכורה בארבעת נכדיי היא בת שש. אבהות מאוחרת שונה מאוד מאהבות צעירה. את שלושת הגדולים גידלתי בצל הקריירה הצבאית והמשטרתית, הם התרגלו לאבא של סופי שבוע וגם אני. לא ידעתי מה אני מפסיד. עם מיקה אני הרבה יותר מעורב, מסיע אותה לחוגים, והיא יודעת שאני זמין".

"זמין?" אשתו עוקצת. "כן, אתה זמין מאוד, למעט מקרים של רוחות צפוניות. כשיש רוח צפונית, הכל נופל לך מהידיים ואתה רץ לדלת".

כאמור, הפציעה השנייה בחייו לא נבעה מפעילות צבאית או מבצעית, אלא מהרוח הזו. זה קרה לפני 14 שנה, בתבור, עם מצנח הרחיפה. "המראתי בתנאים גבוליים", הוא מכה על חטא, "והרוח הטיחה אותי על צלע ההר. הקסדה שלי התרסקה, שלוש צלעות נשברו והיה לי שבר פתוח בזרוע שמאל", הוא שוב מרים שרוול וחושף צלקת. "עברתי ניתוח לקיבוע השבר ואחרי חמישה ימים יצאתי על הרגליים. חצי שנה אחר כך חזרתי לרחיפה. לא יכולתי להתאפק".

גם זה מתגמד מול האירוע המוחי?

"בהחלט. הכאב העז גרם לי להתעלף. כל מה שקרה נמחק מהזיכרון. רק אחרי הניתוח, כשתיארו לי מה קרה, בניתי את הסיפור".

"נכון שזה אבסורד?" רחלי תוהה. "אסף לא קורקע כשנפצע מכדור או התרסק על הר. רק השיבוש הזה במוח קירקע אותו".

האירוע המוחי החל אף הוא בספורט. "ביום ראשון של אותו השבוע גלשתי עם הקייט־סרפינג בכנרת", הוא משחזר. "הייתה רוח נהדרת ונהניתי מאוד. בשש בערב קיפלתי את הציוד, התנעתי את האוטו וכשהתחלתי לנהוג הרגשתי שיש לי בעיות בשדה הראייה בצד שמאל. עצרתי בשוליים, חיכיתי ואחרי כמה דקות זה עבר. אמרתי לעצמי שזה משהו במוח והערכתי שהמוח יהיה מספיק חכם כדי לסדר את העניין. נסעתי הביתה ואפילו לא סיפרתי על כך לרחלי. מה יש לספר? זה בא וחלף. אבל ביומיים שלאחר מכן שוב חזרו אליי האפיזודות האלה, שצצו וחלפו, וביום רביעי החלטתי ללכת לרופא להתלונן".

אתה מאלה שממהרים לפנות לרופא?

"לא, אבל אני ער מאוד לתחושות של הגוף שלי. רופא המשפחה הפנה אותי לרופא העיניים, והוא ערך בדיקה יסודית שלא גילתה דבר. חזרתי הביתה מרוצה ורגוע. בדיעבד, אני יודע שכבר אז היה עליי ללכת לחדר מיון, מפני שרק בדיקת סי־טי יכולה לאשר או לשלול אירוע מוחי".

למחרת, ביום חמישי, יצא עם חברים לרכיבת אופניים לאור ירח בנחל פרצים במדבר יהודה. "בחוכמה שאחרי מעשה ברור שזה הדבר האחרון שהייתי צריך לעשות", הוא מודה, "אבל זה היה ליל ירח מלא שיש לי חולשה אליו. בכלל, זריחות ושקיעות מהלכות עליי קסם. רכבנו שעתיים וחצי, ישנו בחניון ועם בוקר התחלנו לנסוע צפונה. ביום שישי, כשישבתי מול החדשות, שמתי לב שאני לא כל כך מבין את הדיבור של איילה חסון וייחסתי את זה לעייפות. בסוף המהדורה עליתי למיטה ולא הצלחתי להירדם. הייתה לי תחושה משונה שלא הרגשתי מעולם, כאילו אני לא מוצא את עצמי. שכבתי נים ולא נים, מוטרד. ואז, כשרציתי לרדת לשירותים, שמעתי בום. כשהרגל משותקת אתה נופל".

בחדר המיון התבקש לחתום על טופס הסכמה לקבלת זריקה שממסה את הקרישים בדם. "הסבירו לי שזו תרופה מצילת חיים וברור שחתמתי, אבל אחרי בדיקת הסי־טי הוחלט לא לתת לי אותה. יש בה סיכון. היא עובדת בחלון זמן מסוים, ואם עוברים אותו היא עלולה לגרום לשטף דם. במקרה שלי לא הייתה שום דרך לקבוע את מועד תחילת האירוע, והיא הייתה עלולה לגרום ליותר נזק מתועלת".

48 השעות הראשונות הוגדרו קריטיות. "בזמן הזה המצב עשוי להשתפר ועלול להחמיר", מסביר חפץ. "באותה הנשימה הרופאים הסבירו שזה היה אירוע מוגבל, ושעל פי ניסיונם זהו אירוע הפיך. כשאמרו לי, 'הכל תלוי בכוח הרצון ובמוטיבציה שלך', התחלתי להתעודד". גם רחלי נרגעה קצת, "מפני שאני מכירה אותו ואת כוח הרצון והכושר שלו. הוא לא אחד שמתייאש ונשבר. הרגשתי כאילו תפרו לו עסקה טובה – אירוע שההחלמה ממנו היא עיסוק בספורט".

+++

חפץ שירת כמפכ"ל ה־12 בשנים סוערות, 1997־1994 ("האינתיפאדה הייתה בעיצומה ואצלי התחילו פיגועי ההתאבדות, קו 5 בתל־אביב, קו 18 בירושלים, לא היה רגע דל"). גם במהלך השיקום שלו התרחשו פה לא מעט דרמות, ולחפץ - שלרוב מרגיש יותר בנוח בעולם המעשים מאשר בעולם המילים - יש מה לומר כמעט בכל נושא שעל סדר היום.

מה דעתך על גל הטרור האחרון, אני שואלת. "אלה פיגועים קטנים יחסית", הוא משיב, "שלא בוצעו על ידי תשתיות עתירות ידע, אלא על ידי יחידים שלגביהם אין לנו מידע מודיעיני. הפיגועים האלה מצביעים על היכולת היפה של השב"כ וכוחות הביטחון, על המעצרים שהימ"מ עשה בחברון ועל פעילות מודיעינית שמסכלת התארגנויות ומונעת קיום תשתית שמאפשרת שיגור מחבל מתאבד. אם הפיגועים יימשכו כך, אפשר לחיות עם המצב".

ספורט עושה טוב לשיקום(צילום: אורן יזרעאל)

ומה דעתך על תופעת המסתננים?

"המדינה הפחיתה את התופעה ברגע שהגבול נסגר, ובכך פחתו גם ההברחות, אבל מסתננים רבים חיים בינינו ואסור לשכוח שהם בני אדם. לדעתי עליהם לעזוב מפני שהם מסכנים את היציבות החברתית, אבל כל עוד הם כאן עלינו להעניק להם טיפול רפואי ולהתחשב בצורכיהם האנושיים".

האם אזרחי ישראל יכולים לישון בשקט?

"אדם שמתעורר בבוקר ומגלה שפרצו לו לבית, מתרגז ושואל: 'איפה היתה המשטרה?' ואני מבין אותו. זה באמת מעצבן, אבל לדעתי אזרחי ישראל יכולים לישון בשקט, מפני שיש לנו מערכות מאורגנות שמאפשרות לנו להגיע במהירות לאירועים ואין לנו אלימות חסרת מעצורים. אמנם בשנים האחרונות אנחנו עדים לפעולות של ארגוני פשיעה שמערבות גם אזרחים, אבל מערכת אכיפת החוק שולטת במצב.

"אם זה מנחם מישהו, אספר שגם אני לא חסין. במגרש החניה של הגולף יש פריצות למכוניות, ולכן האקדח תמיד עליי. לפני כמה שנים פרצו לי לרכב וגנבו את התיק שלי. התלוננתי במשטרה ככל אזרח מן השורה, אבל בניגוד לאזרחים רבים שמשלימים עם הגניבה, המשכתי להגיע לתחנה. לא עשו לי שום פרוטקציה - פשוט התעקשתי להחזיר את החפצים שלי אליי. אחרי כמה ימים הגיע למשטרה מידע מודיעיני שהצביע על מקום מסוים בנחל חדרה שממנו הושלך התיק. הלכתי לשם, מיפיתי את השטח, הבאתי מקלטרת והתחלתי לגרוף בתוך הבוצה של הנחל, סנטימטר אחר סנטימטר. אחרי חצי שעה תפסתי את הרצועות של התיק. כל אזרח יכול להתעקש".

ב־2008 ניסה לשוב לזירה הציבורית, כאשר התמודד בפריימריז בליכוד. "את המעבר של אנשי צבא ומשטרה לפוליטיקה אני רואה כדבר חיובי ביותר", הוא מציין. "אנחנו אנשים טובים, אז למה שלא נהיה בפוליטיקה? אנחנו יכולים לתרום לניקיון הפוליטי. אני רציתי לדחוף את האג'נדה של 'עיר בטוחה', על פי המודל הניו־יורקי".

בפריימריז הגיע למקום ה־21, ואחרי שקלול השריונים נדחק למקום לא ריאלי. "ברור שהתאכזבתי", הוא מודה, "אבל בדיעבד אני לא מצטער. גם אילו נבחרתי לכנסת לא הייתי מצליח להעביר את התוכנית של 'עיר בטוחה', רק מישהו בדרגה של שר יכול לעשות מהפך כזה. אני מניח שהייתי יושב בכנסת כמו בובה ומטפס על קירות חלקים. זה לא בשבילי. כיום אני מבסוט מיצחק אהרונוביץ', השר לביטחון פנים, ומיוחנן דנינו, המפכ"ל הנוכחי. שניהם היו חניכים שלי".

ומראש הממשלה בנימין נתניהו?

"התחלתי את הכהונה שלי בתקופת רבין, וסיימתי כשביבי היה ראש הממשלה. הבחנתי מיד בכישרון הגדול, אבל כיוון שזו הייתה כהונתו הראשונה זיהיתי גם חולשות. לא הסכמתי עם החלטתו לפתוח את מנהרת הכותל, בוודאי לא בעיתוי ובדרך שזה נעשה, אבל השלמתי עם העובדה שהחלטותיו של ראש הממשלה לא תמיד נוחות למערכת הביטחונית ולמערכת אכיפת החוק. בתקופת הפריימריז עבדנו בשיתוף פעולה צמוד, ואחרי שלא נבחרתי הקשר התפוגג. כיום שנינו גרים בקיסריה, אבל לא יוצא לנו להיפגש. למרות זאת, ביבי היה אחד הראשונים שצילצלו אליי כשנודע לו על האירוע שעברתי ואיחל לי החלמה מהירה. לדבריו, הוא אפילו נזף בעוזריו על שלא דיווחו לו על האירוע מיד, והם טענו שלא ידעו על כך".

ואכן, בשבוע הראשון הצליחו בני הזוג חפץ לשמור בסוד את אשפוזו הפתאומי. "ביקשנו מכולם לכבד את הפרטיות שלו – לטובתו", מבהירה רחלי. "רצינו להרוויח שקט תעשייתי כדי שאסף יוכל להתאושש מהטראומה". בשבוע השני, כשהועבר לשיקום בבית לוינשטיין, צילצלו אליו מהרדיו בעניין משבר בני הערובה שפרץ בקניה. "נתתי ראיון טלפוני של שש דקות, ואיש לא העלה בדעתו שאני מתראיין מהאשפוז לאחר אירוע מוחי. כשהתחילו להגיע פניות מהתקשורת, החלטנו לצאת בהודעה מסודרת, אבל סירבתי להצטלם. מה, אני צריך שירחמו עליי?"

+++

בימים הראשונים נזקק חפץ לסיוע צמוד. "בשש בבוקר האח הוריד אותי לכיסא גלגלים, הכניס אותי למקלחת ועזר לי להסתבן. התלות הזאת לא הייתה מביכה, אבל היא הייתה רחוקה מאוד מלהיות נעימה. החלטתי להדוף מהראש שאלות כמו 'למה זה קרה לי?' ו'איך זה קרה דווקא לי?' בגלל שאין בהן טעם. במקום לחפור עדיף להתמודד. כשהיד החלה לגלות סימני התאוששות, החלטתי שאני מציב לעצמי אתגרים. האח ימשיך להכניס אותי בכיסא גלגלים למקלחת, אבל אני אסתבן לבד".

התאוששות היד הפיחה בו את התקווה שיצליח להשתתף בטקס הנישואים של בתו עופרי, שהתקיים 12 ימים לאחר האירוע. "בהתחלה הייתי בטוח שהיא תיאלץ להתחתן בלעדיי, הרי לא דוחים חתונה. בסוף התלבטתי אם להגיע בכיסא גלגלים או לעמוד מתחת לחופה על קביים. רחלי שיכנעה אותי להתגבר על הבושה ולשבת בכיסא".

"הרבה יותר מסוכן לחיות כי מי שחי עלול למות"(צילום: רמי זרנגר)

מדי יום, מהבוקר עד הצהריים, הופקד בידי הפיזיותרפיסטית מאיה פרנקל. "עבדנו על מכשירים שמחזקים את הידיים והרגליים", אומר חפץ, "ותירגלנו מעבר מישיבה לעמידה. זה טבעי שפציינט מכיר תודה לצוות שהעמיד אותו על רגליו, אבל בבית לוינשטיין עושים מלאכת קודש. נדהמתי מהמספר הגבוה של ערבים אזרחי ישראל בצוות המטופלים ובצוות המטפלים, יש שם דו־קיום מושלם. חבל שצריך להגיע למצוקה כזו כדי לגלות שיש דבר כזה במדינה שלנו".

אחרי ארוחת הצהריים התנייד בכיסא הגלגלים לחדר הריפוי בעיסוק, לחיזוק המוטוריקה העדינה. "משם עברתי לחדר כושר למוח, תחום שעד אז בכלל לא הייתי מודע לקיומו. לימדו אותי לחדד את הזיכרון בעזרת תמונות, למצוא את ההבדלים ביניהן, לסדר אותן ברצף הגיוני. אמרו לי שזה מה שעושים במבחן פסיכומטרי. אם אגש אליו עכשיו, יש סיכוי שאעבור אותו בהצלחה". את שעות הפנאי ניצל לאימונים עצמאיים. "במשך שעות שכבתי במיטה, הרמתי את יד שמאל למעלה והורדתי למטה, הנעתי אותה לצדדים, כופפתי את האצבעות על קפיץ והטחתי כדור בקיר".

וכל הזמן הרגשת שיהיה בסדר?

"הרגשתי שאני מקבל טיפול מעולה, בין היתר בזכות המעסה המקצועית איילין בוקובזה, אבל יהיה זה שקר להגיד שלא חששתי. התהליך השיקומי מתעתע, פתאום הוא נעצר ואז צף פחד גדול. זו עצירה זמנית? האם אשאר נכה? האם אהפוך למעמסה על המשפחה? הזכרתי לעצמי שאני חייב להתמלא באנרגיה ובנחישות, אבל היו רגעים שתהיתי מאיפה אגייס אותן. מישהו שעבר אירוע מוחי אמר לי: 'איזה מזל שהאקדח שלי לא היה עליי בעת האירוע. אילו היה לי אקדח, הייתי יורה לעצמי בראש'. הבנתי אותו".

חבריו הטובים עטפו אותו בכל שעות היממה עד שחדרו נראה כמועדון. "מי לא בא?" הוא מתמוגג. "חבר'ה מהצבא, הייתי מפקד של שתי פלוגות, אנשי הימ"מ, הצמרת של המשטרה וחברים מהקיבוץ שלא ראיתי עשרות שנים". "זה היה כמו שבעה של מישהו שעדיין בחיים", מוסיפה רחלי.

בשבוע השלישי במוסד כבר היה לו סדר יום קבוע. "בשש וחצי בבוקר התקלחתי והתגלחתי לבד, ולפני ארוחת הבוקר ירדתי בכיסא הגלגלים, במעלית, לקנות עיתון בקפטריה. אני פריק של עיתונים, חייב להתעדכן. ואני דווקא לא מתחיל את העיתון במדור הספורט, יש נושאים יותר חשובים".

מה חשבת על כותרות התקופה האחרונה, פרשת אייל גולן, למשל?

"אני חושב שרק בזכות חקירת המשטרה צפה בעיה מוסרית שהחברה וההורים לא נתנו עליה את הדעת. זו דוגמה למצב שבו חקירת משטרה הניבה בונוס לחברה וגרמה להורים להבין שעליהם להיות יותר מודעים למעשי בנותיהם. היה ברור מראש שאי־אפשר להסתיר חקירה כזו מהתקשורת, כל אירוע סנסציוני מתפרסם וזה טוב. הפרסום תורם להרתעה וגם מסיר את החשד מאנשים חפים מפשע שעלולים להיחשד. לדעתי המשטרה התנהגה כאן כראוי".

מניסיונך בפרשות דומות, יש הדלפות של חומרי חקירה רגישים?

"רוב ההדלפות לא יוצאות מחדרי החקירות של המשטרה אלא מהניזוקים – מהנחקרים או מעורכי הדין והאנשים שבסביבתם. בעיקרון, המערכת המשטרתית חייבת להיות שקופה והציבור צריך לדעת מה המשטרה עושה כל עוד זה לא פוגע בחקירה. בעת כהונתי כמפכ"ל לא הייתי חסיד גדול של שמירת סודות, להפך".

בשלושת החודשים הקרובים אסור לו לנהוג והוא מרגיש כמו דג שהוטל ליבשה. הוא קורא, מקשיב למוזיקה קלאסית וסופר את הימים. "אני כבר מת לקחת את המפתחות, להיכנס לאוטו ולנסוע לרמת הגולן. לראות את השקיעה, את השפנים והחזרזירים שבאים לשתות מהמעיינות ברדת הערב, לרחף מעל הכנרת".

עד מתי? בדצמבר הבא תחליף קידומת, תהיה בן 70.

"סליחה", הוא מרצין, "בדצמבר הבא אני אהיה שנה אחרי האירוע המוחי וזה אומר שאהיה בן שנה. אף פעם לא מאוחר להתחיל מחדש את מניין השנים".