"נסיכת הצ'רדש": קלילה, חייכנית ולא מחייבת
"נסיכת הצ'רדש", האופרטה ההונגרית הקלאסית, היא משעשעת, מתקתקה - אבל גם לא עמוקה במיוחד. הסיפור על נסיך שמתאהב בזמרת קברטים, מוגש על מצע עשיר של מוזיקה הונגרית, לצד מחולות הוואלס והצ'רדש
האופרטה ההונגרית היא לעולם חיננית וכיפית, ותכליתה לשמח לבב אנוש. אף אחד לא לוקח אותה ברצינות השמורה לאופרות הקודרות והדרמטיות. איש גם לא מצפה ממנה למפגני אמנות מזהירים, אבל הכל נהנים מהצפייה בה. מדובר בעצם בוורסיית המחזמר של לפני 100 שנים, שכולו חוגג שמחת חיים והנאה. ולז'אנר הזה, על אף שהלך ונדחק לשוליים, עדיין שמור לו מקום חם ונוסטלגי, בבימות וינה, בודפשט, פריז, ואפילו ניו יורק.
- "הנסיך איגור": אופרה על רוסיה של פעם
- "אותלו": אופרה דומיננטית, מרשימה ומרגשת
- "בוריס גודונוב": אופרה מהוקצעת ללא להט
באופרטות הללו קופצים ורוקדים (הרבה וולס וכמובן צ'רדש: המחול ההונגרי-עממי של בנות הכפר) שותים הרבה (כל הזמן למעשה), מתמזמזים לא מעט, שרים כמובן, ובאופן כללי - אף אחד לא לוקח שם את החיים ברצינות רבה מדי. מדובר בייצור מוזיקלי שבבסיסו סיפור רומנטי-סכריני, שתחילתו צולעת ואחריתו טוב. תמיד מדובר בזוג צעיר שמתייסר בייסורי אהבה שנשללת ממנו, אך לבסוף היא מתממשת בענק, והם פורשים מהבמה באושר ועושר.
סוף טוב, הכל טוב
והנה הסיפור בקצרה: בן-הנסיך מתאהב בזמרת קברטים. הוריו לא מוכנים שיינשא לה ויזהם בכך את השושלת האריסטוקרטית של המשפחה. אז הרבה מחוות רומנטיות נרגשות, והרבה מחוות של לבבות קרועים יחלפו זמן-מה, עד שבסוף מסתבר - טוב, לא נהרוס לכם הסיפור, אבל תהיו רגועים: סוף טוב, הכל טוב.
כמו בכל האופרטות של אמריך קלמן, יש כאן זוג אוהבים שבור לב (אדווין בן-הנסיך והזמרת סילבה), לצדם ישנו עוד זוג אוהבים - אבל כזה שלוקח את הכל בקלילות (הרוזן בוני והרוזנת שטאזי) - טיפוסים שהם קריקטורה של טיפוסים (המשרת השמן שהוא לעולם חביב אבל מעט נכלולי; הנסיך הגנדרן שהוא אמנם נסיך גדול - אבל גם טיפש לא קטן) ומצבי סלפסטיק משעשעים. ואכן, גם הקהל התל-אביבי היה מרוצה בעליל, ולאורך כל המופע ליווה במחיאות כפיים את המוזיקה הקלילה. משפטים בעברית שנשזרו כתופינים קטנים לשמחתו של הקהל - התקבלו בהנאה רבה. בקיצור בידור חביב ומהנה לימות סגריר אלה.
ובכל זאת, בואו לא נתבלבל. האופרטות הללו הן יצירות מוזיקליות עשירות נפח, עם תזמורת שלמה וזמרים מקצועיים. תפקידי הזמרים-שחקנים באופרטות הם תובעניים למדי. הם צריכים גם לדעת לשיר ברמה סמי-אופראית, גם לדעת לשחק (באופרטה, בשונה מהאופרה, גם מדברים לא מעט) וגם לדעת לרקוד ולנוע. בבודפשט אופרטה כמו "נסיכת הצ'רדש" תעלה בדרך כלל באולם קטן יחסית שלו אקוסטיקה מעולה, כך שנצליח לשמוע את השירה והדיבורים באופן מאוזן ואחיד. אך באולם גדול, כמו משכן האופרה בתל אביב, הקולות הלא-אופראיים של מקצת הזמרים לא היו מגיעים לירכתי האולם, שלא לדבר על הדיבורים. לכן בהופעה אצלנו נעשה שימוש בהגברת קול - מה שכמובן פגם בטבעיות, הקולות ולעתים אף היה בלתי מאוזן בעליל.
מכל מקום לתפקידי המשנה, זה בוודאי הועיל - שכן לאף אחד מהם לא היה קול גדול באמת. לעומת זאת ברברה בורדאש, זמרת הסופרן ששיחקה את סילבה, לא באמת נדרשה להגברה החשמלית. מדובר בזמרת אופרה לכל דבר, עם קול עצום, מנעד רחב ויכולות קולורטורה מובהקות. לרגעים היא היתה אפילו על גבול המרגשת. לא כך הטנור גרגליי בונצ'ר בתפקיד הנסיך אדווין, זמר נטול כריזמה ונרפה למדי. לעומתו, הטנור מיקלוש מאטה קריני בתפקיד הרוזן בוני, גם הוא אמנם זמר בינוני מאוד, אבל הוא מחפה על כך בחינניות נמרצת, בתנועתיות מלאת חן ובהרבה הומור. ההומור והכישורים הקומיים אפשרו גם לזמרת בורי קלאיי לגנוב את ההצגה, בתפקיד הנסיכה-האם אנהליטה.
באופרטות של קלמן, בעיקר במוקדמות יותר, ניכרת המורשת המוזיקלית ההונגרית שלו. בכל ז'אנר מוזיקלי שהוא נוקט באופרטות שלו - בין אם זו שירת געגועים נוסטלגית או מארש צבאי, שלא לדבר על מוזיקת ריקודים - הצופים ינועו בכיסא למקצב צועני ונחוש בצליל ההונגרי הייחודי והמזוהה כל כך. לפני מלחמת העולם השנייה הספיקו אמריך קלמן ובני משפחתו להימלט לארצות הברית, שם הוא המשיך להלחין עד שנפטר, בפריז, 1953.
והקאסט כולו - הזמרים, המקהלה, הרקדנים - הונגרי למהדרין. השלוחה הישראלית היחידה אמש היתה תזמורת סימפונט רעננה, שדומה כי נגניה נהנו מאוד מהסוגה החביבה-קלילה שזכו לנגן. על המופע ניצח במיומנות קלילה-נמרצת לאבלו מקלארי, מנהלו המוזיקלי של בית האופרטה.
אז לסיכום, אם אתם לא מצפים לאירוע תרבותי-מוזיקלי כבד משקל, וחשקה נפשכם בבידור חביב, אירופי, של פעם, עם טעמים הונגריים וללא ציפייה לקולות מדהימים - "נסיכת הצ'רדש" מחכה לכם.
