ההתנהלות של בלאט פוגעת / טור

כשלמדנו לשחק כדורסל, היו לנו שני סוגים של מאמנים. אלה שדיברו, ואלה שצעקו. אלה ששיחררו אותנו לשחק, ואלה שהלחיצו אותנו לעשות מה שהם רוצים. אלה שהסבירו שהמשחק בנוי על שינויים בקצב, ואלה שדיברו על להתחיל הכי חזק ואז להגביר עוד ועוד. זה אולי נחמד לבדיחה, אבל אתם מבינים בשביל מי באמת שיחקנו טוב יותר. וברוב המאמנים יש גם מזה וגם מזה.

עוד ב-ynet ספורט:

• שחקני בית"ר יצאו לנתניה ברכבת  
• זהבי מחמם את האווירה לקראת הדרבי
• גולשי ynet ספורט מוזמנים לבחור את מצטייני השנה
  

מועדון לא מחליף מאמן שהעלה אותו ליורוליג רק בגלל הפסדים, זו תמיד בעיה של יחסי אנוש עם השחקנים וההנהלה. אבל כשווילנה עלתה למשחק בלי המאמן שבנה את הקבוצה וניהל אותה ביד רמה עד השבוע (וגם בלי הרכז המוביל או ניצחון ביורוליג בחודשיים האחרונים), זה הריח כמו מוקש קטן. למרות שמכבי של בלאט טובה מסורתית במשחקים מכשילים כאלה, החופש לשחק בלי המאמן הראשי ותחושת ה"אין מה להפסיד" סידרה לריטאס רבע ראשון מהסרטים.

גם לבלאט יש את הבעיה ההיא של יצירת

 לחץ מיותר. מכבי אמנם מתחילה למלא הוראות טקטיות באופן מדויק יותר, וזה התבטא בפתיחה עם ההגזמה במסירות לסופו. כל התקפה ניסו להכניס לו כדור, לא משנה כמה זה מתאים לסיטואציה במגרש. זה אולי טוב לטווח ארוך כדי להרגיל את הקבוצה לשחק פנימה על הגבוהים, אבל תרם גם לפציעתם תוך כדי משחק. ההחזרה של ג'יימס ברבע האחרון למרות שבקושי זז ולא יכול היה לקפוץ היתה שגויה ומסוכנת, רק בגלל הלחץ וההיסטריה של בלאט. בפועל סופו כרגע צולע, וג'יימס בקושי מתיישר, בזמן שטיוס מצוין ולא נופל מהגבוהים האחרים בתפוקה. אבל במכבי רואים רק בשחור-לבן, ורוב הזמן שחור בעיניים. אז לוחצים ומלחיצים.

ואכן מכבי עלתה לרבע הרביעי ללחוץ ולפרק. ניכר היה שבלאט דיבר בהפסקה על הרבע הרביעי הבעייתי. בהתקפה הראשונה גיא היה ברוטאלי, יוגב פיצץ כל חסימה שהתקרבה, הפורוורדים לפתו כל וילנאי שעבר בצבע, אבל בסוף סל עם קרש בשניה האחרונה של ההתקפה פירק את האינטנסיביות. זו אלימות טפשית, כי מכבי ביצעה חמש עבירות תוך ארבע דקות, מתוכן רק אחת "טובה", ועזרה לריטאס בשליחה לקו. יוגב שמר מצוין, לקח ריבאונד והניע את ההתקפה, אבל כשהחטיא לייאפ בלאט מיד הוציא אותווהחזיר את רייס עליו (למה לא יחד?). ואמנם רייס היה טוב, אבל החילוף הזה יכול להסביר באמת את הנפילה המסורתית לקראת הסיום.

ההתנהלות של בלאט על הקווים פגעה ברבע

 האחרון. הוא זועם כל הזמן, מושך תשומת לב באופן מוגזם, ואולי משבח פה ושם אבל גם זה בקיצוניות ואגרסיביות. זה לא באמת עוזר לשחקנים, ובעצם מוריד מהם ביטחון. ברבע האחרון מנצחים ההרגלים, מה שעשית עד עכשיו ובנית באימונים, זה מה שיקרה. צריך לתת לשחקנים את החופש לפעול. דוגמה נהדרת היה הכדור שלא יצא מתחת לסל כי אף אחד לא בא לקבל. המסר היה לרוץ, לרוץ, לרוץ, אבל תחת הלחץ של בלאט שחקנים מפחדים לרוץ. כי כשרצים עושים יותר טעויות, והם מעדיפים לא לטעות מאשר לקחת סיכונים ולדרוס.

הקלישאה של "היכולת הזו לא תספיק לטופ 16" מצחיקה. כלומר נכונה, אבל היכולת שלך נגזרת מהיריב. כבר שלוש שנים אומרים את זה על קבוצות של בלאט, והן מצליחות לעלות להצלבה. ההשקעה של בלאט בטווח הקצר, משחקי הניסוי והטעיה עם ההרכב, ישאו פרי בשלבים מתקדמים נגד קבוצות טובות יותר.

היקמן. חזר לעצמו כי לא הוא לא נזרק על טעויות(צילום: עוז מועלם)

היקמן חזר לעצמו. למה? כי הוא לא עף החוצה על טעויות. הרי כשבלאט רוצה הוא יודע לתת חופש. והנה הפתרון ל"תסמונת": ברבע הרביעי, בלאט יתיישב על הספסל, ויקום רק לפעמים, כדי לבקש שינוי, לעודד שחקן, להסביר משהו קטן. ישאיר חופש החלטה לשחקנים, ישחרר אותם לרוץ, לבטא את היכולת שלהם, לשנות קצב לפי הבנתם, וגם לטעות. ואם זה קשה, אפשר להתחיל את הניסוי רק ברבע הראשון. אבל טעות לעולם חוזרת. במיוחד תחת לחץ.