הפרעת קשב וריכוז: למה חשוב לבצע איבחון?

איבחון היא מילה קצת מפחידה. היא מרמזת שאולי משהו לא בסדר, על מחלה או סתם מוגבלות וחריגות, מבחן מלחיץ, ביקורת לא נעימה. בשביל מה צריך את כל זה?

כדי לענות על התהייה הזו, נדון בכתבה זו בשלוש שאלות מרכזיות: מהו איבחון קשב, כיצד הוא המתבצע ולשם מה הוא נחוץ? מדוע הורים רבים חוששים מהאיבחון ולעתים מונעים אותו מהילד? ומה כדאי לעשות עם תוצאותיו?

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

עוד על הפרעות קשב וריכוז בערוץ הורים :

מה רע בלהיות ילד היפראקטיבי?

אבחוני קשב וריכוז: מה הקופות מציעות?

לא מממש את הפוטנציאל: מחוננים עם ADHD

מהו איבחון ולשם מה נחוץ לנו איבחון קשב?

איבחון הינו תהליך שמתבצע על ידי איש מקצוע בתחום הנדון, ומטרתו לקבוע קיומה של תופעה ספציפית ברמת ודאות גבוהה.

כשמדובר בהפרעת קשב, איש המקצוע הוא רופא ילדים או משפחה, נוירולוג או פסיכיאטר שעברו הכשרה והתמחות בנושא. גם פסיכולוגים שמתמחים בתחום מורשים לאבחן, וזאת בתנאי שיפנו את המאובחן לרופא לאישור האבחנה ומתן הטיפול התרופתי.

אבחון הקשב הוא קליני בעיקרו, ומבוסס על הדיווח הסובייקטיבי שהמאבחן מקבל מהפונה ומסביבתו (ראיונות, שאלונים, חוות דעת, ציונים בבית ספר ועוד). הכלים האבחנתיים המדידים שקיימים כיום (כגון מבחנים ממוחשבים) אינם רגישים וספציפיים מספיק, ויעילותם היא בעיקר בהערכת ההשפעה של הטיפול התרופתי, אך לא ככלים אבחנתיים בפני עצמם.

אבחון הקשב הוא מאוד חיוני, משום שהפרעת הקשב היא תופעה שמלווה את האדם לאורך כל חייו ונותנת את אותותיה במחשבותיו, רגשותיו והתנהגותו בכל המסגרות. לכן, חשוב ללמוד לחיות איתה באופן הידידותי ביותר, ולעשות זאת כבר בגיל צעיר, כדי לפתח אסטרטגיות התמודדות יעילות ולמנוע את הנזקים המצטברים האופייניים כגון לחצים רגשיים, חסרים לימודיים והערכה עצמית נמוכה.

חשיבות האיבחון במקרה של הקשב גבוהה במיוחד גם לאור העובדה שגם הפרעות אחרות מחקות הרבה מהסימפטומים של הפרעת הקשב. לדוגמה, הפרעות ראייה ושמיעה, אפילפסיה, הפרעות שינה, חרדה, דיכאון, פוסט טראומה, הפרעות התנהגות ועוד.

מדוע הורים רבים חוששים מהאבחון ולעתים מונעים אותו מילדיהם?

תהליך האיבחון והמסקנות הנובעות ממנו מעוררות, לא פעם, הסתייגות מצד ההורים. הנה מספר דוגמאות אופייניות לצד האמיתות העומדות מאחוריהן:

חוסר אמון בקיומה של ההפרעה בכלל

"כל הסיפור של ההפרעה הזו זה סתם קשקוש. כשהילד יגדל וירצה, הוא ילמד ויצליח. גם אני הייתי כזה. נו, ולא הסתדרתי?!"

האמת: ההפרעה קיימת. היא חיה ונושמת ואם מתעלמים ממנה - היא גם נושכת.

חוסר אמון בתהליך האבחון

"איזה מין אבחון זה? סתם מדברים ומספרים לרופא ואז הוא קובע? זה לא רציני!"

האמת: צריך להגיע לרופא מוסמך, שפועל לפי כל הכללים.

פחד מהסטיגמה

"הילד שלי לא מופרע, אז שלא יגידו שיש לו 'הפרעה'. ואחר כך ההגדרה הזאת תלווה אותו בחיים".

האמת: המושג "הפרעה" הוא רק מונח מקצועי, זה לא סטיגמה. מדובר בילדים מוכשרים, מקסימים ובעלי תכונות נפלאות, בצד הקשיים האובייקטיביים שלהם.

פחד שזה ישמש כתירוץ 

"עכשיו הילד עוד יותר יתעצל ויהיה לו תירוץ לכל דבר. וגם המורים כבר יוותרו ויסירו אחריות".

האמת: זה חשש מוצדק, אבל אם מבינים את המצב, זה יכול להיות המנוף לשינוי ולצמיחה ולמוטיבציה של כולם לפתוח דף חדש.

חוסר אמון במערכת כמטפלת בבעיה

"ואם נגיד שיש לו אז מה, מישהו בכלל יודע מה לעשות עם זה? ואם כבר לעשות, אז שהמערכת תשתנה, למה צריך לשנות את הילד?"

האמת: המערכת רוצה שהילדים יצליחו ובכך רואה גם את הצלחתה. יש מודעות הולכת וגוברת במערכת החינוך, ובשיתוף פעולה עם ההורים, אפשר לעזור משמעותית.

פחד מהטיפול התרופתי וחיפוש תרופות פלא

"אני לא נותן לילד שלי חומרים כימיים למוח. זה ממכר, זה הורס, זה אינטרס של חברות התרופות ולא יותר. שמעתי שיש כל מיני טיפולים אלטרנטיביים, אולי אני אנסה אותם".

האמת: הטיפול התרופתי איננו ממכר ואיננו מסמם, והוכח שכאשר נותנים אותו במינון ובצורה המתאימים, הוא יעיל בחלק גדול מאוד מהמקרים ויוצר "מהפך". זה איננו סותר את החשיבות שיש לטיפולים נילווים שנותנים סיוע נוסף.

פחדים לא מודעים של ההורים

פחד להיות "ההורה המוריש" ובכך להיות בעצם אשם במה שקורה לילד שלי. פחד להסתכל במראה ולהודות שגם אני כזה.

האמת: הפחד משתק ואיננו מאפשר שיקול דעת רציונאלי. לא כדאי שהוא ינהל אותנו בחיים.

מה כדאי לעשות עם תוצאות האבחון?

האבחון הוא צומת דרכים חשוב. ראשית, הוא משמש אסמכתא לעובדה ש"אני לא דפוק, עצלן או טיפש". מדובר בתופעה פיזיולוגית לגיטימית, ומכאן הדרך הארוכה לקראת השלמה והתמודדות אמיצה ויעילה. חשוב ביותר להסביר לילד את משמעות האבחון, לשוחח איתו בהרחבה על החוזקות שלו, ועל הדרכים לעקוף ולמתן את הקשיים. לא פחות חשוב לעדכן את בית הספר בתהליך, ולבנות איתו מערכת של אמון ושיתוף פעולה עקבית ושיטתית. כדאי להורים לקרוא ספרות מקצועית בתחום וגם לבקש לעצמם הדרכת הורים פרטנית או קבוצתית.

מאמנת אישית מוסמכת להפרעת קשב, ומנהלת מרכז "דרך מהות" של מכללת סמינר הקיבוצים