2013: מיילי התפשטה אבל קרו עוד דברים

עמי פרידמן - מיילי סיירוס זה לא הכל בחיים

אלבום השנה: AM - ארקטיק מאנקיז

מדהים לחשוב איזו דרך עברו הארקטיק מאנקיז בשש שנים. מלהקת ילדים תזזיתית, רועשת ולא תמיד מפוקסת הפכו אלכס טרנר ושות' למכונת קצב משומנת, הרכב משויף שמבין את עצמו ואת הקהל שלו טוב יותר מכל להקה אחרת שפרצה בסמוך לו. זה התחיל ב-"Humbug", שהוכיח שכשכולאים ילדים מופרעים בחדר עם מבוגר אחראי כמו ג'וש הומי דברים טובים קורים, המשיך ב-"Suck It And See" הכיפי והגיע לשיא עם "AM", שהמאנקיז שחררו בספטמבר האחרון. 

"AM" הוא הרגע בו הארקטיק מאנקיז הפכה להיות להקת הרוק הבריטית החשובה ביותר בסביבה כרגע, נפטרה מגינוני הילדות והצליחה לתרגם גם את הבגרות הנרכשת החדשה שלה לאסופת שירים נכונה. מהשפעות מטאל ברורות מהרכבים כמו קווינז אוף דה סטון אייג' ובלאק סאבאת' (Arabella), דרך פופ תזזיתי מעדות הסיזר סיסטרז (Snap Out Of It) ועד הצדעות לג'ון לנון (No.1 Party Anthem) הקופיפים הבריטים הוציאו את האלבום הכיפי והמדויק ביותר של 2013, ועשו זאת בלא יותר מ-42 דקות.  

שיר השנה: Get Lucky

כמעט לא נעים להודות בכך, אבל 2013 לא היתה שנה של להיטים. מפתיע מכך, היא היתה שנה של אלבומים. כן, היו פה ושם שירים שנחרטו בזיכרון, אבל לפחות עבור כותב שורות אלה - השמועות על מותו של אריך הנגן היו מוקדמות מדי, בטח בשנה שבה דיוויד בואי וביונסה מנחיתים אלבומים בהפתעה, כמעט ללא שום הכנה מוקדמת. על הדרך היו שם גם החדש של ניק קייב, הסטרוקס, קינג אוף ליאון וואמפייר ויקנד - וכל אלו, על אף שהיו אלבומים מוצלחים למדי, לא הצליחו לשחרר להיט אחד ראוי.

ולכן, בהיעדר מתחרים ראויים אחרים, Get Lucky של דאפט פאנק הפך מלהיט הקיץ שפרץ את גבולות המועדונים לשיר שהפך לפסקול הרשמי של רחבות הריקודים, חנויות הבגדים, תחנות הרדיו, חופי הים והשנה הזו בכלל. בכל מקום אליו הלכת נתקלת במה שהחזיר את צמד האלקטרו הצרפתי למרכז העניינים בפעם הראשונה מאז One More Time שהקליטו בשנת 2000. על העובדה שהלהיט הנטחן של השנה נכתב על הצורך לצאת לבלות במטרה לטחון מישהו או מישהי, לא ממש דובר יותר מדי - אולי בגלל שהריף שלו כל כך ממכר ונדבק לאוזן עד שהוא משכיח שמדובר בחתיכת שיר סליזי. כן יירבו.

אמן השנה: דיוויד בואי

בלי פרובוקציות, כמעט ללא הייפ או הסתמכות על הגימיקים שהפכו אותו למי שהוא, דיוויד בואי שחרר השנה בגיל 66 אלבום ראשון מזה עשר שנים. ואלוהים, איזה אלבום. אחרי כל ההספדים, התקף הלב המבהיל וההסתגרות בבית, דיוויד בואי חזר להיות שחקן מרכזי בתעשיית המוזיקה, ושחרר את "The Next Day", אלבום נטול פוזה וחף ממניירות, שפשוט עושה את העבודה ומספק לעולם 14 שירים מצוינים.

בעידן שמסתמך על שיווק מאסיבי ברשתות חברתיות וערך שוק החשוב יותר מהביצוע עצמו (שלא לדבר על שנה שראתה שמות כמו לו ריד ואריק איינשטיין עוזבים אותנו לעולם שכולו טוב), זה נפלא שיש עדיין אחד כמו בואי, אמן מוכח שחזר השנה לעניינים לקול תרועות. מסתבר שאפשר לעשות את זה גם בלי לירוק על מעריצים ולדגמן טוורקינג.

שי להב - מה? ברור שמיילי סיירוס

שמעתי הרבה אלבומים יפים ב-2013. וגם היו שירים לא רעים בכלל. אבל אני חושש שעצם הבחירה ב"אלבום השנה", או ב"שיר השנה", היא שריד של האתמול. כי המגמה הנוכחית, ש-2013 הביאה לשיאה, קובעת שמה שחשוב באמת היא התופעה, ולא התוצרים שלה. אם פעם בחנו את האמן על פי הפלסטיק שבו העבודה שלו מונצחת, וכל מבקר נשבע להתעלם מרעשי הרקע ולהתרכז רק בשירים עצמם, הרי שהיום אותם שירים הם פשוט עוד לבנה בקיר.

עובדה. ב-2013 לא היה אף להיט יחיד שחרך את המצעדים וזכה לקונצנזוס. וגם לא נוצר אף אלבום, ששבה את לב המבקרים באופן מוחלט. אבל אם אכריח אתכם לעצום עיניים לעשר שניות, ואז לומר את הדבר הראשון שעולה לכם בראש, בהקשר של מוזיקה בשנה החולפת, קרוב לוודאי שרובכם תמלמלו "מיילי". כן. מיילי סירוס. היא אפילו לא "אמנית השנה", אלא "תופעת השנה". ומה שהופך אותה לכזו הוא הצירוף בין כל האלמנטים. הקליפים (זה של Wrecking Ball הוא פשוט יצירת מופת), ההופעות הפומביות, ההתנצחויות עם שינייד אוקונור, הלבוש הזנותי, הראיונות הפרובוקטיביים וכן - גם השירים. והאלבום החדש. וכל המרכיבים זוכים לאותו סדר חשיבות. סדר עולמי חדש.

זה נשמע נורא ציני, אני יודע, כי זה פרי של מציאות צינית. אבל הנה נחמה. הגברת סיירוס לא היתה הופכת לתופעה בסדר גודל כזה, אם היא לא היתה מוכשרת. ולא רק כפרובוקטורית. יש לה קול נהדר, חלק מהשירים שלה מצויינים ממש, והיא מצויידת באישיות שגורמת לי להאמין לה. אני לא קונה את התסריט, שלפיו מדובר בבובת פופ על חוט, שכל אמירה או מעשה שלה הם רק אמצעי מחושב לרכישת תשומת לב. ממש לא. לסירוס יש ביצים, גם אם הן צרורות בבגדי גוף צמודים הרבה יותר מדי.

והנה עוד מגמה, שהבשילה סופית ב-2013: כבר אין יותר גבולות בין ז'אנרים. אם פעם הרוק ייצג את האינטליגנטיים, הסוררים, בעלי האישיות, והפופ את הבובות המתוכנתות, הרי שבשנה החולפת לא ראיתי רוקנרול יותר בועט ממיילי סירוס. וזה לגמרי לא משנה אם ברקע מתנגן דיסטורשן, או סינתיסייזר.

שי ארזואן - זו היתה שנה של דיסקו והפתעות

אלבום השנה: Random Access Memories - דאפט פאנק

בשנה בה יצאו אינספור אלבומים של אמנים גדולים שרובם איכזב בגדול (היי ג'יי זי), ההרכב הצרפתי הוציא במאי אלבום שהוא לא פחות ממגדיר קריירה. פנינת דיסקו שלא נשמעה מאז

שנות השבעים. קהל המעריצים והמבקרים חיכו לאלבום מקפיץ ומלא להיטי רחבות (במיוחד לנוכח הסינגל הראשון Get Lucky המדבק ולגמרי אחד משירי השנה) - אבל הוא לא מסתכם רק בזה.

יש בו פנינות פופ, ושיתופי פעולה מפתיעים כמו עם פארל ווילאמס, ג'וליאן קזבלנקס מהסטרוקס, הפסנתרן גונזלס, פנדה בר מאנימל קולקטיב והופעת האורח הגאונית של ג'ורג'יו מורודר, מפיק העל מאותה תקופת דיסקו מקורית בקטע השיא של האלבום שאורך לא פחות מ-9 דקות. ובעיקר יש בו המנונים שוברי לב כמו Within, שלא תוכלו להאזין להם מבלי לדמם. 

שיר השנה: I Was a Fool

ההתלבטות שלי בהכרזה על השיר הזוכה כללה גם את Mirrors של ג'סטין טימברלייק שהפך להמנון והוכיח את הכוח בשיתוף הפעולה עם המפיק טימבלנד - ואת Blood On The Leaves של קנייה ווסט שמוכיח שבכל הנוגע לסמפול הוא עדיין המלך הבלתי מעורר.

אבל הבחירה הסופית הולכת ל-I Was a Fool של צמד האחיות הקנדיות הלסביות טגן ושרה, שאחראיות לאחד הרגעים הכנים, העצובים והממלאים של הפופ ב-2013. המנון הפרידה הכואב והחכם הזה, הנודף ארומת אייטיז ובעל ריף פסנתר מדבק - מוכיח ששיר פופ טוב הוא תמיד תרופה טובה ללב שבור.

אמן השנה: ביונסה

רגע לפני שהסתיימה השנה והסיכומים כבר כמעט נכתבו כולם ביונסה הגיעה והנחיתה פצצה מוזיקלית. 2013 התחילה עבור הזמרת בת ה-32 בהופעה שנויה במחלוקת בהשבעת הנשיא, הופעה אייקונית במחצית הסופרבול, קמפיינים בשווי עשרות מיליוני דולרים, וטור עולמי מצליח.

כשכבר נדמה היה שהשנה תסתיים בלי מוזיקה חדשה מכיוונה של האמזונה, היא הטילה פצצה, ובאמצע הלילה שיחררה גברת קרטר "אלבום ויזואלי" כהגדרתה, הכולל 14 שירים חדשים לגמרי מלווים ב-17 וידאוקליפים ששינו את כללי המשחק. האלבום הצליח להפיל את iTunes ולמכור מיליונים ובעיקר לסתום את הפה למספידים. והמוזיקה? יהלום פופ נדיר בשמי המוזיקה השנה.

עמית קוטלר - העולם בכלל שייך לדיג'יי

אמן השנה: דיג'יי אביצ'י

בין חמשת הדי ג'ייז הגדולים של 2013, ברשימה הרשמית של "די ג'יי מגזין", התחלפו כולם - חוץ מאחד. זו כבר השנה השנייה שאביצ'י הצעיר שומר על מקומו השלישי, היציב והמכובד בתעשייה. אז אמנם "True" האלבום המלא שלו הוא לא הדבר הכי גדול ששמענו בשנה החולפת, אבל אין ספק ש"Wake me up", ובהמשך ישיר גם "Hey Brother", היו המרעננים הרשמיים של הקיץ.

לצד האלמנטים הקלאביים הקליטים והמצוינים, אביצ'י השכיל לעבוד הפעם גם עם הגיטריסט של אינקובוס, לייצר מוצר פופ-דאנס פשוט מעולה ולהראות לעולם מאיפה משתין הגואטה.

אלבום השנה: "The Diving Board" של אלטון ג'ון

האלבום הזה אמנם לא זכה לתהודה כפי שאולי ניתן היה לצפות ממנו, ואולי הדיווה המתבגרת כבר לא מצליחה לייצר את הרעש שהיה סביבה בשנות ה-70, ה-80 וה-90, אבל מהצליל הראשון ועד האחרון שבו, האלבום הזה במילה אחת: מרטיט. ג'ון, באלבומו האקוסטי הראשון מזה שנים, הצליח להפיק צלילים מפסנתרו ומגרונו שלא נופלים מלהיטיו הקלאסיים הגדולים ביותר. שירים כמו "אוסקר וויילד", "Oceans Away" ובעיקר "My Quicksand", לצד קטעי מעבר מרגשים, החזירו אותי לאלטון ג'ון שרבים כל כך גדלו עליו ואהבו לאהוב.

במקרה הזה לא אהיה מקורי. הגרוב המושלם של דאפט פאנק, שכבש את העולם לפני יותר מעשור, התקאמבק השנה אל פסגות מצעדי הפזמונים, ובצדק. לצד כמה שירים טובים באלבום, בלט במיוחד הסינגל "Get Lucky" עם פארל, שמוכיח לנו לא רק שהקהל יודע להעריך מוזיקה אלקטרונית איכותית, אלא שבניגוד למה שנוטים לחשוב מפעם לפעם, הז'אנר לא מת אלא חי, בועט ומצליח למכור מיליונים.