אבל אין זמן! להתארגן בבוקר - בלי עצבים

השעונים מצלצלים אבל אף אחד לא קם. אני נופלת מהמיטה חמש דקות מאוחר מדי, ומתחילה לנער את הילדים אחד אחד. "קומו, אתם מאחרים!", "קומו, כבר מאוחר!". אוף! למה הם לא יכולים לקום לבד, יש לי עוד כל כך הרבה דברים לעשות ואין לי זמן!

אני שמה פרוסת לחם בטוסטר, מקווה שהפעם היא לא תישרף; רצה להוציא להם בגדים. בדרך מנערת אותם שוב; הגדול לא רוצה לצחצח שיניים, לא טעימה לו המשחה, לא נעימה לו המברשת, מציק לו הזרם; שוב הטוסט נשרף, מחממת את הפרוסה במיקרו; האמצעית לא רוצה את הבגדים שהכנתי לה ומתחילה לריב איתי - המכנסיים לוחצים, החולצה ארוכה מדי, היא רוצה קצרה. הגרביים מגרדים, היא רוצה בכלל סנדלים, אני מסבירה לה (כבר בצרחות!) שכבר חורף ויהיה לה קר. "לא קר לי, אמא!", היא בוכה (מהצרחות שלי).

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

הכתבות האחרונות של רוני בערוץ הורים :

"אבל אבא מרשה לי!"; כשהורים לא מסכימים

מי אמר שצריך להתקלח כל יום?

הסוד שיהפוך אתכם להורים מאושרים באמת

זה אפשרי: כך תבנו יחסים טובים בין הילדים

"את תעשי מה שאני אומרת לך!"

השעון מתקתק; אני עוד צריכה לארגן את הקטן למטפלת, לרחוץ לו פנים, לצחצח שיניים, להלביש, להאכיל, לסיים לארגן תיק; ומה איתי? גם אני צריכה להתארגן לעבודה. זורקת על עצמי את הבגד הראשון שאני מוצאת, אתאפר כבר באוטו. החוצה! בדקה ה-101 כולם במסגרות ואני תקועה בפקקים האינסופיים, לחוצה, עצבנית, מרוטה, שוב אאחר לעבודה ואגיע עם הלשון בחוץ וחסרת כוחות למבט נוזף של הבוס.

אני מרגישה שהכל אני עושה בבית הזה. הם לא עושים כלום אם אני לא אומרת, צועקת, צורחת וכמעט בועטת להם בישבן, רק כשאני על סף התפוצצות הם נבהלים ומתחילים לעשות דברים. בדרך אני יוצאת מדעתי, מטפסת על הקירות ובעיקר אוכלת את עצמי מרגשי אשם על שאני פשוט אמא גרועה!

אני סחוטה מכל זה. למה אני צריכה לעשות הכל? הגדולים הרי יודעים מה הם צריכים לעשות, למה אני צריכה להגיד כל דבר אלף פעמים? למה הם רבים איתי על כל דבר? למה הם לא יכולים להתחיל את היום בלי להטריף אותי? ובעיקר, איך שמים סוף לריטואל המתסכל הזה?

אז מה עושים? קודם כל, לא מתמודדים עם כל הצרות האלה בבת אחת, כמו שאי אפשר לשבור את כל חבילת הספגטי בבת אחת לתוך הסיר. בוחרים בכל פעם בעיה נקודתית אחת ומתמקדים בה. אם יש חמש עזים, למשל, ותעבדי בכל פעם לחנך אחת מהן, בסוף כולן יעמדו במסדר המפקד. נו, בערך...

1. ריטואל קבוע או מקרי חירום

קודם כל תשאלי את עצמך האם הסיפור הזה חוזר על עצמו מדי בוקר, או שהוא נדיר יחסית וקורה "פעם ב..." מסיבה שאת יכולה להצביע עליה (למשל, יצאתם לאירוע בערב והיה לכולכם קשה להתעורר, אחד הילדים חולה או שיש תינוק חדש שהפך סדרי עולם בבית וצריך להנחיל סדר חדש). אם יש סיבה - קודם כל לסלוח לעצמך ולבני הבית על הבוקר הנוראי, ולעבור הלאה. לדעת שיש ימים כאלה ושאנחנו לא מושלמים, ולזכור את עקרון ה-70/30: אם 70 מהסיטואציות הלכו כמו שרצינו ורק 30 לא - דיינו. אם מדובר בבעיה חוזרת על עצמה, את מוזמנת לעבור לסעיפים הבאים.

2. אין לי זמן!

אם את "נופלת מהמיטה מאוחר מדי" ונמצאת בלחץ בכל בוקר, תוכלי להחליט לקחת על עצמך השבוע משימה של ניהול זמן. אם לחץ הזמן הוא שמביא אותך להתנהגות קצרה ועצבנית, תחשבי מה יכול לעזור לך להתנהל בבוקר קצת יותר בנינוחות. זה יכול להיות לקום חמש-עשר דקות לפני כולם, להתקלח בשקט או לשתות את הקפה שלך בנחת, כך שתגיעי ל-rush hour עם קצת פחות עצבים. זה יכול להיות "להרוויח" חמש דקות על ידי הכנה בערב של בגדים (כולל נעליים, גרביים, כובעים, מעיל ומטרייה לכולם, כולל אותך), של בקבוקי המים ואפילו של הסנדוויצ'ים. יש גם ילדים שהולכים לישון עם בגדי בית הספר כדי לחסוך את זמן ההתלבשות (ו/או המריבות) בבוקר.

3. הכל אני עושה בבית הזה!

אם את מרגישה שאת עושה הכל בבית, ותוהה למה בני משפחתך אינם יכולים לעשות דברים לבד, תבדקי למה, ובעיקר איך הם כן יכולים. במהותם, ילדים אוהבים לעשות דברים לבד. הם מרגישים טוב עם עצמם כשהם עושים ותורמים, ובעיקר כשהם מקבלים חיזוקים חיוביים על כך. אם את חושבת שהם תלויים בך ולא עושים כלום בלי עזרתך - שאת מלבישה אותם, מצחצחת להם, מסרקת, נועלת - כשהם בגיל שבו הם אמורים לעשות את הדברים האלה (או חלקם) בכוחות עצמם, הגיע הזמן לשינוי.

אם אין להם את המיומנויות האלה - ולא בגלל חוסר מסוגלות, כדאי להתחיל להקנות להם אותן: אחת בכל פעם, ולא (!) בבוקר, אלא בזמן רוגע של אחר הצהריים או בשבת. ללמד להתלבש, לצחצח שיניים, לשרוך שרוכים וכו'. ולהתאזר בסבלנות, לרכוש מיומנות לא לוקח יום אחד. ולא לשכוח לעודד על כל התקדמות. זה לא פתרון אינסטנט, אבל בעוד כמה חודשים זה ישתלם מאוד.

אם יש ילדים גדולים יחסית בבית, תבדקי מה הם יכולים לעשות - להכין לעצמם ארוחת בוקר, לעזור עם הצעירים יותר בזמן שאת מתארגנת וכו'. שבי איתם בערב לשיחה רגועה של שיתוף, ותסבירי את המצב: ספרי על כך שלא נעים לך לצאת בכל בוקר מהבית בעצבים, על כך שהיית רוצה שהבוקר שלכם ייראה נחמד ונעים ורגוע. ורגע לפני שאת מחלקת משימות - תשאלי לדעתם: איך הם מרגישים? מה הם היו רוצים לעשות למען בוקר טוב משפחתי?

4. על מה זה יושב?

אם כל הבוקר מתבלגן תמיד בגלל אותה סיבה שמטריפה את דעתך ומוציאה אותך מהכלים, למשל נושא צחצוח השיניים או ההתלבשות, לפני שבודקים אם זה עניין התנהגותי - כדאי לבדוק אם זה יושב על נושא תחושתי. ילדים (וגם מבוגרים) רבים רגישים לבדים ולמרקמים מסוימים, לתפר של הגרביים, לפתק של הגופייה, לסיבים של מברשת השיניים או לסוג המשחה. הוא לא עושה את זה נגדך. הוא לא תמיד יידע להגדיר בדיוק מה, אבל משהו לא נוח לו או לא נעים לו, וכדאי לבדוק את העניין לעומק לפני שמתפרצים עליו.

5. ושוב אותה מריבה

אם את מוצאת את עצמך נגררת למאבק יומיומי מול הילד, שמתווכח איתך על "כל שטות", ובניתוח פשוט את מזהה שהוא רוצה רק תשומת לב ומנסה למשוך אותך עוד בבוקר (וזה יכול לסצינות בכי קורעות לב בגן, שנמשכות עוד מהבית), תזכרי את העיקרון הבא: אף אחד לא יכול לגרור אותך למאבק שאת לא מוכנה להיגרר אליו. צריך שניים לטנגו.

תחליטי שאת למקום הזה לא נגררת יותר, אלא מתרחקת. בכל פעם שהילד מתחיל עם הסצינה הרגילה שלו ומצפה שאת תשחקי את התפקיד הרגיל שלך במחזה, תחליפי תפקיד. המצב החדש יפתיע אותו, והוא יגיב אחרת. זה עשוי לקחת קצת זמן, כי הוא יכול לנסות לגרור אותך שוב ושוב למקום המוכר והידוע שבו הוא צורח ואת צורחת עליו וכן הלאה. אבל את החלטית בדעתך לא לשחק את המשחק הזה יותר.

אם יש מטלות בוקר - את עושה אותן. בשקט, ברוגע, בלי עצבים, בלי צרחות. מתקתקת משימה, כאילו זו היתה משימה בעבודה. כדי לא להתעלם מהילד, תסבירי לו בשקט, גם אם זה דורש ממך לגייס כוחות-על: "אני שומעת אותך, חמודי, ומאוד הייתי רוצה להישאר איתך לשחק עכשיו, אבל אתה צריך ללכת לגן ואני צריכה להגיע בזמן לעבודה, ולכן עכשיו אנחנו נתלבש ונלך".

6. מה אני רוצה?

למה שלא תשאלי את עצמך, מה אני באמת רוצה? איך אני רוצה שהבוקר שלי ייראה? אם הייתי רוצה לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב, איזה שיר זה יהיה? לבחור דבר אחד בכל פעם, ולנסות אותו. לא הכל ומיד בכל יום, אלא פעם-פעמיים בשבוע בתור התחלה. הנה כמה דוגמאות, את מוזמנת להוסיף את הבוקר האידיאלי מבחינתך. העקרון המנחה טמון בשאלה: מה אני יכולה לעשות בעצמי כדי שהבוקר יהיה טוב (ולא מה אחרים!):

אם חשוב לי להעיר את הילדים שלי בחיבוקים ובנשיקות וזה לא קורה - מה אני מוכנה לעשות כדי שזה יקרה?

אם חשוב לי שהילדים יאכלו ארוחת בוקר בריאה והם בקושי מספיקים ללגום שלוק שוקו - מה אני מוכנה לעשות כדי שזה יקרה?

אם חשוב לי שהילדים יהיו יותר עצמאיים בהתנהלות הבוקר ופחות לעשות עבורם - מה אני מוכנה לעשות כדי שזה יקרה?

אם חשוב לי לשמור על הרוגע שלי ולא להתעצבן, כי עצבים בבוקר הורסים לי את כל היום - מה אני מוכנה לעשות כדי שזה יקרה?

אם חשוב לי לקום יותר מוקדם בבוקר, או לחלופין לישון עוד שעה בבוקר - מה אני מוכנה לעשות כדי שזה יקרה?