חייל בודד של היקום: פרידה מצבי ינאי
צבי ינאי היה סופר מוכשר, אינטלקטואל אמיתי, איש עם ידע אנציקלופדי, משמעת ברזל ומשנה סדורה. בכל אשר עשה וכתב היה תמיד הומניסט בלתי מתפשר, חילוני אדוק ותמיד תמיד ספקן. אריאנה מלמד נפרדת מהאיש הסקרן ביותר שפגשה מעודה
צ'או, סנדרו. זה לא יהיה "אריוודרצ'י", כי לשיטתך הרי לא נתראה עוד בתלת מימד או דרך המילים או בכל שיטת תקשורת תבונית ומוכחת הידועה לאדם. על פי השקפתך, ודאי אין כלום מעבר לחיים עצמם, וכליוננו הביולוגי הוא סוף דבר. על פי אמונתי, אולי אפשר אחרת, בדוחק – ומעולם לא התיישבנו לברר, כיצד נראה יקום אלטרנטיבי בו השקפתך ואמונתי יוכלו להתקיים זו בצד זו.
מכל מקום, היה שלום: ילד-פליט עם ביוגרפיה מעונה, חייל בודד, אינטלקטואל אמיתי, איש אשכולות במיטב מסורת הרנסנס, מעיין בלתי נדלה של רעיונות, אוצר של יכולת לחבר בין רעיונות לבין בני אדם, סופר מוכשר, איש תרבות בכל רמ"ח אבריו, ואיש ששמח בשבחים אבל תמיד, עד הסוף, לא ידע כיצד לקבלם או מה לעשות בהם.
בראשית שנות השמונים היה בישראל כתב עת מדהים שכמוהו לא קם מאז: קראו לו "מחשבות" והיו בו מאמרים נפלאים בכל תחומי הדעת, כתובים – לראשונה בתולדותינו – בעברית עכשווית, בלשון בני אדם. ערך אותו איש שחזותו המיוחדת נתקלה בהפתעה של ספקנים מן האקדמיה: מי זה הצבי ינאי הזה בדיוק? מאיזו אוניברסיטה הגיע?
הספקנות החזיקה מעמד בדיוק גליון וחצי. הם נחטפו כלחמניות. להיות מנוי על "מחשבות" פירושו היה, להיות – בעיני הקורא – חלק מן העילית המחשבתית של ישראל, חיל החלוץ במדעים ובמקצועות ההומניים, או לפחות מי שמקווה בסתר ליבו להסתפח אל העילית הזאת ובינתיים קורא ומשכיל, משכיל מאוד. פילוסופיה ותיאולוגיה חברו שם למדעי החיים ולפיזיקה מתקדמת, מוזיקה ומתמטיקה התחככו זו בזו בתענוג גדול, ספרות ורפואה ומשפט ותיאוריות סוציולוגיות נפגשו לראשונה בעברית ויצאו כולן נשכרות מן הניצוץ המחשמל שאירע כשצבי ינאי בחר נושא וכותבים, או טוב מזה – כתב בעצמו. עד היום, יש מאמרים שהופיעו ב"מחשבות" ועודם חדשניים ועדכניים כביום בו ראו אור לראשונה.
והאיש שהגה ויזם את מה שבתחילה היה סוג של יחסי ציבור לחברת איי. בי. אם, אז המובילה בטכנולוגיה ממוחשבת, מנין הגיע? משום מקום, משום אקדמיה, סיפרו מי שידעו: לא גמר בית ספר עממי. אוטודידקט. לא אוהבים כאלה אצלנו – חושדים בהם שבעצם אינם יודעים דבר, רק בגלל שלא התמחו, נניח, במרידות האיכרים בסין במאה הי"ט או בכישורי הראייה של זבוב הבית – שני נושאים עליהם יצא לי לדבר עם צבי ינאי, ובהם, כמו בכל דבר שהסתער עליו, גילה בקיאות מדהימה.
הוא היה האיש הסקרן ביותר שפגשתי מעודי. שום מאמץ מנטלי לא היה זר לו, ובניגוד לרוב האוטודידקטים היה אינטלקטואל אמיתי, כלומר איש עם ידע אנציקלופדי, משמעת ברזל ומשנה סדורה. בכל אשר עשה ובכל אשר הגה וכתב היה תמיד הומניסט בלתי מתפשר, דמוקרט עד לשד עצמותיו, חילוני אדוק לתפארת וספקן, תמיד תמיד ספקן.
חיים אישיים סבוכים
קטונתי מלשרטט פרופיל שלו. אין בינינו יותר מדי אנשים שיכולים להקיף את כל מפעלותיו, ובראש ובראשונה את התשוקה העזה לקידום הידע האנושי, הן בחיי המעשה – כשהיה מנכ"ל משרד המדע – הן במאמץ בן עשרות שנים לפופולריזציה של רעיונות גדולים ומרוחקים. ההרצאות שנשא היו תמיד מבריקות, בלתי צפויות, מאתגרות – ובגובה העיניים של סקרנים כמוהו. הדיונים והעימותים שיזם היו כאלה, שאנשים מילאו אולמות עד אפס מקום והיו שמחים לשבת על המדרגות, רק כדי להאזין ולהחכים קצת.
ובעודנו מתברכים בו בציבוריות הישראלית, נשא על גבו כאבים נושנים, לא פתורים, של חיים אישיים סבוכים: ילדותו באיטליה, כבן למשפחה יהודית בוהמיינית לחלוטין לא קונבנציונלית וענייה מרודה. ראשי ימי הפשיזם, נטישת ההורים, פיזור האחים והפקרתם לגורל כפול – כיהודים בין נוצרים תחת כיבוש נאצי, וכיתומים למעשה בין זרים. אלוהים יודע איך שרד, אבל הוא לא האמין באלוהים וייחס את הכל ליד המקרה. עד שכתב את "שלך, סנדרו", ממואר לא ממש בדיוני בתשוקות שהיו האנרגיה הספרותית שלו, בכמיהה לחולל עולם קוהרנטי מתוך שברי חיים.
כמה פעמים דיברנו על הכתיבה שלו, והוא התרגש כילד כשגילה לראשונה את החוקים הלא-כתובים של הפרוזה, את ההגיון הפנימי של רומן טוב, את היכולת להניח כאבים עתיקים על הנייר ולהתבונן בהם לא רק בשוויון נפש אלא גם בתחושת סיפוק של בעל מלאכה הגון. הוא לא רצה שיקראו לו "אמן".
הספר זכה בצדק גמור בפרס ספיר, הגם שאינו רומן קונבנציונלי – צבי ינאי לא היה מסוגל להוציא דבר כזה תחת ידו. גם ספר ההמשך, עם הנסיקה שלו לגבהים של בדיון מדעי מרהיב, לא הלך בשום תלם של הסיפורת הישראלית. תלמים תמיד היו קטנים מדי, צרים מדי וחסרי מעוף עבורו.
שלום לך, צבי ינאי. איש מלא ענווה שחצב את דרכו בסלע לגמרי לבד, והפיק מן הסלע אבנים יקרות ורבגוניות של מחשבה. מי ייתן וזכרך יישאר עימנו, בדמות אנשים שאהבוך ושישאפו להיות קצת כמוך, ולעשות מעט ממה שעשית.
