רצח אחד, סופר צעיר, מתח וקצב - ואז לערבב

יש משהו שהספרות הבידורית תמשיך לעשות, כנראה עד שהשמש תרד על העולם. מדובר על נוסחה שעובדת תמיד, וכנראה תמשיך לסקרן את הקוראים כל עוד היא עשויה טוב. גם את קוראי הטיסה. גם את מיטבי הקרוא. גם את האליטיסטים, וגם את אלו שנקלעו אליה במקרה. הנוסחה עובדת כך: שים במרכז העלילה רצח, עשה אותו אכזרי וסוטה במיוחד (במקרה הנ"ל מדובר בנערה בת 15), ופזר סביבו רשימת חשודים.

אחרי כל זה שחק איתם - כלומר, שחק במוחו של הקורא. פעם הוא יהיה משוכנע שהרוצח הוא מי שהואשם. לאחר מכן הוא יהיה משוכנע שהרוצח הוא מישהו אחר, ולבסוף, יקבל את ההפתעה כמו מכה מתחת לחגורה, ואולי אף יגיד לעצמו: אבל הרי כל הזמן הזה הרוצח היה מונח לי מתחת לענייים. איך לא ראיתי את זה. איך שוב עבדו עלי. איך אני אוהב שכך עובדים עלי. זה מה שנקרא בידור איכותי. בדיוק כמו לפתור תשבץ, או כמו שמישהו אחר פותר עבורך תשבץ. דאוס אקס מכינה של קפד ראשו.

רומן ביכורים שעובד על נוסחה. ספרו של ג'ואל דיקר

"האמת על פרשת הארי קברט" מספר את סיפורו של מרקוס גולדמן, סופר בן טיפוחיו של הארי קברט, שמואשם יום אחד ברצח של נערה בת 15 בשם נולה, עמה ניהל מערכת יחסים לוליטית להחריד בעיירה בשם אורורה - מעין גרוטסקה פרברית אמריקנית (טווין פיקס של המאה ה-21, אבל בלי הגאונות הדיוויד לינצ'ית, אלא רק עם שאריות הקיטש והסנטימנטליות).

הסופר כגשש בלש

באורורה אנשים מדברים כמו טלפרונטרים: הם פוצים פיהם ויוצאים משם מטחים של קלישאות. מרקוס הוא כוכב עולה בשמי הספרות שסובל ממחלת האין-השראה. הסביבה הספרותית אותה הוא מתאר היא מגוחכת ולא ריאליסטית, הוא מסתובב בעולם מפורסם כמו אופרה ווינפרי, למרות שהוא בסך הכל סופר שכתב רב-מכר.

יחד עם זאת, סביר להניח שהסופר ז'ואל דיקר לא לקח את התפאורה הספרותית שלו מספיק ברצינות. לפעמים זה מפריע, ולפעמים זה מעורר קסם. הסוכן של מרקוס הוא דמות מגוחכת עד שהיא הופכת לממש מבדרת, ומזכירה לפרקים את צ'ארלי רנקל המופלא, סוכנו של הנק מודי מ"קליפורניקיישן" - רק בלי ההורמונים והטוב-לב.

ז'ואל דיקר עצמו, הוא סופר יליד ז'נבה שחי בצרפת. בעת שפרסם את רומן הביכורים הזה, הוא היה (ועודנו) רק בן 28. ההצלחה המסחררת של הרומן מבחינה מסחרית גרמה לאנשים לכתור לו כתרים, מעט מוגזמים אולי, אחד מהם הוא הכינוי "גרישם השוויצרי". למעשה, עולם הספרות של צרפת לא זוכר השתוללות כזאת סביב סופר חדש, מאז "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל.

האמת שהדמות הכובשת ביותר ברומן היא דווקא אמו של גולדמן, מעין פרודיה על אם יהודייה, שכל הזמן מתקשרת אל בנה בהיסטריה מלאת נוירוזות. היא חושדת שהוא הומוסקסואל, דוחקת בו להתחתן, ומביימת התעלפויות מטפוריות נוכח דאגתה הכנה. על כל פנים, גודלמן נחוש לגלות את האמת כדי לנקות את חברו ומורו, הארי קברט, מכל חשד.

כמובן שגולדמן נכנס לפרשה שאין לו מושג איך הוא ייצא ממנה. היא מלאה דמויות פלקטיות שנראות טובות, אבל כל אחת מסתירה סוד אפל. תוך כדי העלילה, כל מה שהוא חשב, על הארי, על העולם, על הספרות ועל המין האנושי - מתברר לו כחזיון תעתועים. בשלב מסוים הסוכן שלו קופץ על המציאה, ומשכנע אותו לכתוב ספר על פרשיית הארי קברט, וכפרודיה (שלא תפורה היטב עד הסוף ברומן), הספר הופך ללהיט עוד לפני שיצא וכמעט מאיים על סדר היום הפוליטי, ובעיקר על הבחירות שהעלו את ברק אובמה לנשיאות.

בוסר בשל חלקית

חייבים לומר, הכתיבה של דיקר לפעמים מזכירה ברמתה פירות רקובים של סדנאות כתיבה, כאלו שעוד לא פרחו - אך כבר הבאישו. היא מלאה קלישאות, והיא מביכה במיוחד בפתיח של כל פרק, בו גולדמן מביא את "דברי המנטור הסופר הארי", מעין עצות שגם פאולו קואלו כבר לא כותב, כמו "בחיים צריך לדעת איך ליפול", "בחיים לא תדע איך לנצח אם לא תדע איך להפסיד", ועוד מנטרות שמרגשות אולי ילדים קטנים, וגם זה לא בטוח.

בנוסף הספר עמוס בהרבה יותר מדי תיאורים מייגעים, שלא משאירים כמעט פערים לקורא, ומגישים לו כל התפתחות בכפית, ישר לפה. כמעט כל דבר ברומן מוסבר. אין בו שום חורים, הכל ממולא. מצד שני, אם למרות הבעיות מדובר על ספר שקשה להניח מהיד, כנראה שבכל זאת משהו בו עשוי נכון, ואין מה לעשות, דיקר בהחלט יודע להעמיד סיפור כמו שצריך. הוא יודע לפרוט על כל המיתרים הנכונים ולשחק נכון בכל המניפולציות והטכניקות, כמו למשל סיום הפרק השלישי של החלק השלישי ברומן:

"מצאנו את הציפור שלנו", הוא אמר.

"סליחה?",

"מי שהצית את הבית של הארי.. עצרנו אותו הלילה".

"מה?" אתה יושב?"

"אפילו שוכב".

"טוב מאוד, מפני שזה יפיל אותך על הרצפה".

זו, למשל, טכניקה קלאסית. כך למשל הקורא מבין שגם הוא צריך לשבת, לכאורה, ושגם אותו זה צריך להפיל על הרצפה. התשובה לשאלה מי נתפס לא מגיעה מיד אחר כך, כי חלק מהמשחק הוא להשהות עוד קצת את הקורא, בלי לגרום לו אי-נוחות מורגשת במיוחד.

ועוד לזכותו של דיקר: המבנה של הספר הוא קצבי, כזה שעושה את העבודה. מכאן שגם כתיבה שהיא די בנאלית, יכולה להיות כזו שמתרגלים אליה ואפילו נהנים ממנה, כל עוד מינוני ההומור, המופרכות והגרוטסקה מאוזנים בתוכה.  

"האמת על פרשת הארי קברט", מאת ז'ואל דיקר. מצרפתית: רמה איילון. הוצאת מודן וכנרת זמורה-ביתן. 600 עמ'.