גם בן מלוכה לא מוצא עבודה; טור אישי
רכושו של סבא רבא שלי, מלך רומניה, נלקח ממנו בגלל שהתחתן עם סבתא רבא שלי היהודיה. כך חונכתי מגיל צעיר כי אי אפשר להסתמך על הקרקע הכלכלית של המשפחה - אבל בשוק עם מחסור במשרות לצעירים, זה לא ממש עזר לי
כל חיי דנו במשפחתי על רכושו של סבא רבא שלי, המלך קרול השני, שנלקח ממנו בגלל שהתחתן עם יהודייה פשוטת עם - סבתא רבא שלי - אלנה לופסקו. מספר שנים לאחר שמשפחת המלוכה של רומניה הציבה אולטימטום, לפיו אם ירצה קרול השני להתחתן עם יהודייה כמוה הוא יצטרך לעזוב את כיסא המלכות - עלו לשלטון הקומוניסטים והחרימו הכול.
- הכירו את עובדי הקבלן בהנדסה ובהיי-טק
- למ"ס: פחות משרות פנויות במשק
- מציפים את השוק: עוד 1,324 עורכי דין חדשים
כך קרה שכל הדורות שבאו לאחר מכן במשפחתי חיו חיים פשוטים וצנועים, ולא רק מהבחינה הכלכלית. זה היה המסר הכי טוב שהצליחו להעביר לי בילדותי: אי אפשר להסתמך על הקרקע הכלכלית של המשפחה ולא לצפות לרעידת אדמה.
מעט משרות במשק
מגיל צעיר, השאיפות שלי אפשרו לי לנסות ולהתקדם בצורה עצמאית. כשלא עברתי את המיונים לצה"ל - התנדבתי במסגרת השירות הלאומי, וכשהשתחררתי עבדתי בשלושה מקומות עבודה של שטיפת כלים. בזמן שחסכתי כסף הבנתי, שלטוס למזרח בתזמון הזה יהיה טעות כלכלית.
בגיל תשע עשרה וחצי עברתי לדירת חדר בתל אביב, נרשמתי ללימודי כתיבה ב"קמרה אובסקורה", וללימודי תואר ראשון במדעי הרוח באוניברסיטה. התרגלתי לארוחות של קפה וסיגריה, ללימודים בשני מקומות אקדמאיים, עבודה ב"סנימטק – תל אביב", ותוך כדי גם לתחזק קשר זוגי.
היום, בגיל 21, אני חייב להגיד מבלי להתבייש, שללא התמיכה של הוריי - לא הייתי מצליח ללמוד ולחיות בעיר הגדולה, במיוחד מבחינה פיננסית. במקרה של המקצוע שלי - עיתונות - רוב המוחות התקשורתיים תופסים כיסא של כבוד במערכות העיתונים ויש מספר מצומצם של משרות.
התרגלתי לשמוע "לא תודה"
משרה פנויה - במיוחד בעיתונות ובעיקר מהזן הכותב - אינה דבר לגיטימי בימינו. התרגלתי לשמוע את צירוף המילים "לא תודה", אך לקח לי זמן לפתח עור של פיל ולהבין, שכנראה אשמע את זה עוד הרבה בחיי המקצועיים. במהרה הבנתי שאם אני באמת רוצה לכתוב - אני לא יכול לעבוד בעבודה נוספת, במקביל ללימודים.
כדי להתברג למערכת התחלתי לעבוד כפרילנסר - כמו רוב הצעירים היום, אך כמובן שזה לא השתלם מבחינה כלכלית. על כתבה שעבדתי חודש שלם קבלתי כמה מאות בודדות, ששימשו בעיקר לקניית מתנות הוקרה קטנות להוריי - ואילו רשת הסופרמרקט הקרובה לביתי שמחה לקבל את מה שנשאר.
חוץ מהגירעון הכספי - גם התשוקה לעבודה נפגעת מהמשברים שבאים בעקבות המשבר הכלכלי. אני יכול להעיד על עצמי, שלא כתבתי במשך חודש מתוך זלזול ודיכאון, שנגרם בעקבות העובדה שלא משנה מה אני עושה - אני לא מתקבל לעבודה. נכון - לא פעם מופיע מקצוע העיתונות במחקרים כאחת מהעבודות הגרועות ביותר. אני גם מודע לזה שלא אהיה מיליונר. ובכל זאת - מדובר בשאיפה שעליה אני לא מסוגל לוותר.
מחסור במשרות לצעירים
"דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת", נכתב בספר קהלת. כנראה שזה הפתרון היחיד למצב הכלכלי: אולי רק בעוד כמה שנים, כאשר הדור הזה יתפוס את מקומו של הדור הקודם בשוק העבודה, יזרום לכיוון הדור הצעיר הכנסה ראויה. אך מה שעוד עלול לקרות, הוא שבני הדור שיבואו אחריהם, גם יסבלו מהחיידק שיעבור בתורשה: מחסור במשרות לצעירים בשוק העבודה.
הפתרון הזה מתנגש עם כך שאימא שלי ביקשה ממני כבר בגיל צעיר, למצוא עבודה שמתאימה לי. אני מקווה שיבוא יום ואחזיר להוריי את כל הכסף, אך כמובן שלפני כן צריך להגיע היום שבו אפסיק לבקש מהם עזרה כספית. עם זאת, לפי הנתונים והמצב בשוק - היום הזה רחוק אם בכלל יגיע. הרי הנוסחה הצינית ליחסי הורים-ילדים הפכה להיות: אם אין לך כסף אז למה הבאת אותי לעולם הזה?
השיעור הכי חשוב שלמדתי, ואולי גם הבנאלי ביותר, זה לדעת להשלים עם המילה "לא" ולהמשיך לדבוק במטרה. הכוונה בלהשלים, זה לא להיכנס למשברים מיותרים או לזלזל בעתיד המקצועי בעקבות סירוב שקיבלתי. הרגע הזה - בו הצלחתי להשתחרר מהרגשת הדכדוך והייאוש ולהמשיך במלאכה - חרוט בזיכרוני ונותן לי כוחות גם כאשר אני מקליד עכשיו.
יש הרבה כמוני, שעובדים בחצי משרה או בפרויקטים זמניים לכמה חודשים, לעתים אף בהתנדבות. אך גם אותו ניסיון תעסוקתי לא באמת מספק ביטחון כלכלי או אופק של קריירה. רוב הדור הזה חי על חשבון ההורים - גם זוגות נשואים שמחזיקים דירה באופן עצמאי לכאורה. פעם מי שהיה חי על חשבונם נחשב מפונק, אך כיום המפונקים הם הרוב ולא מתוך בחירה.
הכותב הוא עיתונאי, סטודנט לכתיבה "קמרה אובסקורה" וסטודנט למדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הפתוחה
לפנייה לכתב/ת 
