"חומפס": הדובון שיצא לחפש זהות חדשה
בספרה של שלומית כהן אסיף, חומפס הדוב מקנא בחיות האחרות ביער, ונותן דרור לרגש המתסכל שילדים חווים ומבוגרים למדו להצניע. למזלו, בסופו המנחם של הסיפור הוא מוצא את זהותו מחדש דרך חיבוק. ביקורת
כ-33 שנים לאחר שראה אור לראשונה "חומפס", מאת שלומית כהן אסיף, הוא יוצא במהדורה מחודשת. אין זו הפעם הראשונה שספר זה יוצא לאור מחדש; לאחר הופעתו לראשונה ב-1980 בליווי איוריו של יפתח אלון, יצא הספר לאור בשנית ב-2003 מלווה באיוריה של תמר צינמון, ואילו כעת זו לו הפעם השלישית באיורו הצבעוני ושובה הלב של אביאל בסיל.
הספר מגולל את סיפורו של חומפס, דובון-ילד שהיה "דב שמן, אבל לא יותר מדי. הליכתו היתה איטית, אבל לא יותר מדי. דב כמו כל הדובים". אך חומפס אינו דב רגיל כלל וכלל, זאת משום "שכאשר היה מביע משאלה בקול, היתה בקשתו מתקיימת". יכולת מופלאה זו של חומפס חובה בתוכה עונג רב, אך כפי שיתגלה לו ולקוראים הקטנים לקראת סוף הספר, גם הסתבכות גדולה ומרה.
בעודו מתהלך ביער, הדב הקטן מאמץ לעצמו קישוטים משלל חיות היער: הוא חושק בזנב האריה, זקן התיש, קרני הצבי, כנפי הנשר, ועוד. כל מה שהוא צריך בכדי לסגל לעצמו את כל אלה הוא פשוט לבקש - וכך הוא עושה. גם את שמו קיבל חומפס בתחילת הסיפור, כשביקש לעצמו את הפס החום שראה מעטר את צווארו של זאב שעבר ביער. חומפס היה שמח בקישוטיו הנהדרים, אך טעותו הגורלית התרחשה כאשר שמע את קול ציוצה היפה של הציפור, וביקש אף הוא הוא קול ציוץ כמו שלה. ביקש וקיבל. לא מודע לעומד להתרחש, עמד חומפס מרוצה מול בבואתו המשונה המשתקפת במים, וצייץ:
"זנב לי של ליש
זקן של תיש
קרניים של צבי
כנפים של נשר
וסנפיר של דג -
כל הדובים כולם יקנאו בי".
רגש הקנאה הוא אחד המניעים המרכזיים של חומפס לבקש את משאלותיו. בכל פעם שהוא רואה דבר מה יפה המוצא חן בעיניו הוא אומר בקול רם כי הוא "רועד מקנאה" או "מתעלף מקנאה" ומיד אחר כך, כמו ילדים רבים, מבקש שיהיה לו גם. קנאה היא רגש חזק, אותו אנו, המבוגרים, למדנו להצניע, להקטין ולכסות בסובלימציות. אך אצל ילדים הקנאה יכולה לבוא לידי ביטוי בצורותיה הכנות והבוטות ביותר, והיא קשה ומתסכלת.
חומפס, לעומת זאת, יכול לעשות מה שכל ילד בעצם כל אדם חולם עליו: פשוט לבקש את כל מאוויו וחשקיו ולראותם מתגשמים, ואף אין לו כל צורך באמצעי מתווך של ג'יני (כמו ב"אלדין") או בדג זהב (כמו ב"הדייג ודג הזהב"). באופן טבעי ביותר רצונותיו של חומפס הינם הדברים שלו אין ולאחרים יש: קרניים, כנפיים, סנפירים. שלומית כהן אסיף נוגעת ברגש הקנאה באופן ישיר אך עדין - ונותנת לו מקום.
זאת אחת מסגולותיה הרבות ככותבת, ובעיקר כסופרת ילדים, לתת מרחב וביטוי גם לרגשות המורכבים יותר, שילדים חווים במלוא עוצמה. אמנם בסופו של הסיפור יבוא הלקח, אך זהו לקח מורכב שאינו מנענע אצבע אסורה או מאשימה לעבר הקנאה - כי אם עוסק בשאלות של זהות.
כששב חומפס סוף סוף לביתו הדובים נבהלים למראהו, לא מזהים אותו
ולא מבינים את הציוצים שיצאו מפיו הקטן: "בואו נגרש את המפלצת הזאת!" הם מכריזים. הוא ממהר לבקש לחזור להיות דב-דובון, ללא הקישוטים והתוספות, אך מכיוון שמגרונו יוצא כעת קול ציוץ ציפורי ולא קולו שלו, הבקשה לא מתגשמת. או אז מרגיעה אמו וחיבוקה הגדול משיב את חומפס לעצמו. רק הפס החום, מקור שמו, שכבר הפך לחלק מזהותו, נותר בעינו.
אמו של חומפס מזהה מיד את בנה ולא נזקקה להוכחות או הסברים. הספר, שנפתח בחוכמה באיור של חומפס היושב בחיק אמו, מסתיים באיור בו הוא מתכרבל בה בחיבוק דובי נעים. חיבוקה האוהב של האם ונשיקותיה - הם אלו המשיבים לדב הקטן את זהותו, וממסגרים את הרפתקאותיו בין חיבוק למשנהו. הקשר הנוצר בין אהבת אם לזהות הוא ישיר, מעניין ובעיקר מנחם. כך ספרה המתוק של כהן אסיף מזמין הורים וילדים לקרוא בו בחיבוק דובי דומה, לעלעל בין דפיו וליהנות מאיוריו היפים של בסיל.
"חומפס", מאת שלומית כהן אסיף. איורים: אביאל בסיל. הוצאת הקיבוץ המאוחד.