אלדד גיל: לגור בבית עם לב שבור

"אם נגלף את כל שכבות הספר, נגיע לגרעין שממנו הוא צמח", מספר אלדד גיל (65) על רומן הביכורים שלו, "הצד שלו, הצד שלה" (הוצאת "מטר"). "העלילה מתרחשת בעין גנים, שהיה מושב העובדים הראשון בארץ בסמוך לפתח תקווה, ולא נהלל כמו שרבים טועים לחשוב. אמא שלי, שהגיעה בעלייה השנייה למקום בתור תינוקת בת שנתיים העבירה את הילדות שלה שם".

• רוצים לקרוא פרק מהספר "הצד שלו, הצד שלה"? היכנסו לכאן
• גיל קדרון נחשף עם ספר ביכורים
• שירלי אברמי: "לא רציתי ספר זיכרונות "
  

גיבור הרומן של גיל, יוהן, הוא אספן של ספרים נדירים. במהלך הישרדותו במלחמת העולם השנייה, הראייה שלו השתבשה והוא מריח ספרים במקום לקרוא בהם. לצדו חיה ציפורה, אישה עם לב שבור, ובין השניים מתנהלת מערכת יחסים מורכבת, אוהבת וכואבת, על רקע התפוררותה של שכונת עין גנים, והפיכתה לחלק מהעיר פתח תקווה.

"הצד שלו, הצד שלה". בעלת בית, דייר משנה וסיפור אהבה

איך נולד הרומן?

"הגיבור שלי מגיע מעיר מרמוזיגד שזאת, למעשה, היתה העיירה בה סבתא שלי נולדה. סבתי היתה דור חמישי לחת"ם סופר, רב ואיש חשוב ביהדות. בגיל 16, כשהוריה רצו לגזור לה את השיער ולחתן אותה בגיל 16 היא ברחה לווינה. משני הצדדים של בני המשפחה, נוצרה ההשראה לכתבים שבתוכם נעה העלילה. כשניסיתי להתחקות אחר שורשי המשפחה שלי, השושלת של חת"ם סופר, הגעתי במקרה לאספן ספרים. יש לו שתי דירות בחולון. באחת הוא גר, ובשנייה - יש לו אוסף אדיר של עשרים אלף ספרים.

"גם יוהן, הגיבור ברומן, אוסף ספרים ומריח אותם. אמי פעם סיפרה לי על איש גבוה שזכרה מילדותה, שהיה מחזיק את העיתון או הספר קרוב מאוד לעיניו, ולה היה הרושם שהוא מריח אותם. מהנקודות האלו העלילה החלה להיווצר מעצמה, ונבנתה במתכונת של בעיות מול פתרונות, הלוך ושוב".

מהארכיון, לארכיון המשפחתי

למשך רוב חייו התעסק אלדד גיל, שחי עם אשתו ושלושת ילדיהם בקיבוץ גבעת חיים מאוחד, בנושאים שבינם לבין כתיבה לא היה כמעט שום קשר. הוא ניהל מערכות וצוותי שיווק, ובשלב

 מסוים הרגיש שלא כך הוא רוצה לחיות. "פוטרתי מחברה שעבדתי בה, והרגשתי שאני צריך למלא את הוואקום שנוצר לי בחיים. לא רציתי למצוא עוד עבודה תובענית, וראיתי בכתיבה פתרון נאות. בנוסף, לקחתי על עצמי לנהל את הארכיון של הקיבוץ. האמנתי שאם אני רוצה להתמסר לכתיבה", הוא מספר, "אני חייב לעבוד במשהו שישאיר לי זמן לכתוב. וכך התחלתי. כתב היד הראשון שלי, לא צלח לצערי את הלקטורים של ההוצאות, אבל לא נשברתי. הקדשתי את עצמי לכתב היד השני, שבסופו של דבר הפך לספר".

אלדד גיל. ממלא את הוואקום

מהו המקום שאתה חולם לכתוב בו?

"הייתי מאוד רוצה שמאיר שלו יקרא את הספר שלי, מפני שהכתיבה שלו כל כך מיוחדת ובעלת פנים רבות - בייחוד הירידה שלו לפרטים והשליטה שלו בשפה העברית. מהטקסטים שלו אני יכול ללמוד על ההבדלים בין עיקר ובין תפל".

על איזה ספר ילדים גדלת?

"האמת היא שכשכתבתי את כתב היד הראשון הייתי די שבוי בסגנון מסוים של כתיבה שהיה לרועץ. ואז נתקלתי ב'הר אדני' של ארי דה לוקה, ודרכו למדתי את כוחה של הפשטות. את כוחו של המשפט הבודד, ואפילו של המילה הבודדת - ולא רק זו שנאמרת, אלה גם זו שלא נאמרת. מהרבה בחינות הוא התווה עבורי את הדרך הספרותית שלי. גם 'הנרות בערו עד כלות' של שאנדור מארי הוא ספר חשוב מבחינתי. נשבתי ביכולת הניתוח שלו ובהבנה שלו את נפש האדם. זאת פשוט אנציקלופדיה. בכל פעם שאני חוזר לספר, למרות שאני כבר מכיר את הסוף, אני נהנה מחדש".

"אני חושב שאם היו מוציאים יותר כותרים ישראלים - זה היה יותר טוב. בסך הכל בשיטוט בין מדפי הספרים, אנחנו לא מספיק נוכחים. למרות שאנחנו תושבי הארץ, אנחנו מיעוט".