נלחם כדי לחיות: מסעו של אריתראי לישראל
הוא ברח ממולדתו כיוון שלא ידע מה יעלה בגורלו אם יתגייס שם לצבא, המשיך לאתיופיה שם מצא את עצמו במצב קשה יותר ולכן ברח משם לישראל ועבר מסע ארוך שהעמיד אותו לא פעם במצבים מסוכנים, עד כדי מוות. עכשיו, הוא מספר את סיפורו האישי ובוחר במילים "התחלתי לחיות" כדי להמחיש עד כמה הבריחה לישראל הצילה אותו
גדלתי והתחנכתי במחנה פליטים באתיופיה של שנות ה-90, בהמון קשיים כמו שחווים מי שחיים במחנה פליטים באפריקה. למרות הקשיים תמיד נלחמנו כדי לשרוד - וכשאריתריאה זכתה בעצמאותה, הורי עברו להתגורר במדינה הצעירה ופצועת המלחמות.
בתקופת התיכון עבדתי כדי לפרנס את המשפחה, כשכל יום הפך למלחמת הישרדות חדשה. בסיום התיכון נדרשתי להתגייס לשירות בצבא האריתראי, שירות שאינו מוגבל בזמן. באריתראה מתגייסים לצבא ללא כל ידיעה מה יעלה בגורלך במהלך השירות ובסיומו, אם בכלל.
המצב שנקלעתי אליו לא הותיר לי ברירה. הבנתי שאני חייב לעשות מעשה ולדאוג לעצמי, לכן עזבתי את אריתריאה חזרה לאתיופיה. באתיופיה לא היה קל יותר. תנאי המחייה היו קשים מאוד כיאה למחנה פליטים באפריקה. גם שם לא היה עתיד ונלחמתי כדי לשרוד, עד שהבנתי - זה להיות או לחדול: הפעם מצאתי רק תחנה אחת אפשרית לקיום - מדינת ישראל.
המסע אל ישראל היה אחד החוויות החזקות והקשות של חיי. רובו נעשה בהליכה, יום ולילה במדבר מאתיופה לסודן ומסודן למצרים, סכנה קיומיות יומיומית שמתבטאת בחוסר במזון, רעב בלתי נגמר ועד לפחד ממשי ממוות, בעיקר בדמות הסכנה שארבה לנו מפני הבדואים השולטים במדבר. נדרשנו לשלם כופר לא פעם כדי לא למצוא את מותנו.
עם הזמן נעלמו אנשים. חלקם מתו, חלקם נחטפו. אך לא וויתרתי ולו לרגע אחד על המקום שבו יהיה סיכוי שאמצא עתיד, שאמצא חיים. כשהגעתי לגבול מצרים – ישראל, כשההרגשה שאני קרוב יותר מתמיד להגשים את חלומי מדגדגת מבין אצבעותיי, וריח של עתיד טוב יותר כבר נשם באפי, גיליתי כי הסכנה הקיומית רק גברה ובזמן מעבר הגבול החיילים המצרים ירו עלינו ללא הבחנה. מנגד לכל הסיכויים - גם הפעם - שרדתי.
סוף סוף הצלחתי להגיע בשלום למדינת ישראל. אך השמחה הייתה מוקדמת מדי ומהר מאוד מצאתי את עצמי בכלא סהרונים. שוב פעם לוקח נשימה עמוקה - ומחליט להמשיך להילחם על מנת לשרוד. בסהרונים שימשתי כמתרגם של 250 האנשים שהצליחו לשרוד את המסע לישראל אל מול רשויות ההגירה. לאחר כחודשיים ועם התנהגות טובה, הועברתי מכלא סהרונים באוטובוס לתחנה המרכזית בתל אביב והבנתי – עכשיו המסע אל ההישרדות האמיתית מתחיל.
לילה, תחנה מרכזית בתל אביב. אני לא מכיר אף אחד, לא מכיר את המקום, לא מכיר את השפה, מתחיל מאפס. דבר היחיד שנותר לי - תקווה. התרכזתי כעת רק שני דברים בסיסיים שלרובנו נראים מובנים מאליהם: מכסה ומזון. לאחר שהות של מספר ימים בתל אביב הכרתי אדם שהגיע אף הוא מאריתריאה ושהה בתל אביב מספר חודשים והכיר מקרוב את הקשיים שחוויתי. הוא עזר לי למצוא מכסה, מעט מזון ולאחר מספר ימים - עבודה ראשונה.
פה מתחיל השלב השיקומי בחיי. ככל שהזמן עובר, אני לומד את השפה ואת המקום, בונה את עצמי ואת התפיסה שלי כאדם וזו הפעם הראשונה שהרגשתי – בן אדם חי. ככל שעבר הזמן וחייתי בישראל, הרגשתי יותר שייך וראיתי כאן את עתידי - וכדי להיות אזרח טוב יותר ומועיל יותר למדינת ישראל החלטתי שאני לא מוותר לעצמי ושואף ללימודים אקדמאים.
בעזרת ה"מרכז הבנתחומי בהרצליה" קיבלתי את ההזדמנות להתחיל ללמוד לתואר ראשון, ולפני מספר חודשים, אחרי 3 שנים לא קלות עם לימודי אולפן מקבילים, סיימתי תואר ראשון "בממשל ודיפלומטיה".
כיום אני עוסק בתחביב אהוב עלי - צילום וגרפיקה, ועוזר לאנשים כמוני להתאקלם בקשיים היומיומים בישראל. וכמו שכבר הספקתם להכיר אותי אני שואף לגבוה יותר ומתכנן בשנה הבאה להתחיל תואר שני.
שמי טדי מלאקה אספה, בן 31, נשוי באושר ואב לאליעזר בן 4, מתגורר ברעננה, הפסקתי להילחם בשביל לשרוד והתחלתי לחיות. אה כן, עוד פרט אחד, אני ישראלי.
- טדי מלאקה יספר את סיפורו האישי ביום עיון מיוחד של המרכז האקדמי רופין והמכון להגירה: "היחס להגירה לא יהודית ולמהגרים שלא ניתן לגרשם" שיתקיים ביום שלישי ה-24/12, בהשתתפות נשיאת המרכז האקדמי רופין, פרופ' שוש ארד, עו"ד מיכל פינצ'וק, מנהלת ארגון לפליטים (א.ס.ף), הזמרת והפעילה החברתית עלמה זוהר. במסגרת היום יוצג לראשונה מסמך מיוחד של המכון להגירה המציע לקיים פילוט לשילוב מבקשי המקלט בעבודה בענף החקלאות, הזקוק בדחיפות לידיים עובדות
לפנייה לכתב/ת 
