קובי פרץ, הקמפיין והחומוס: תביעה שנדחתה

חברת "אסם" ביטלה לזמר קמפיין של סלטי "צבר" על רקע חקירתו בחשד להעלמת מס. אמרגנו לשעבר החליט לתבוע 140 אלף שקל על הפרת הסכם, אבל השופטת לא התרשמה. ומה הקשר לפרשת ה"שלופים"?

עו"ד יעקב אברמוביץפורסם: 19.12.13 , 18:12

אמרגנו לשעבר של קובי פרץ, יוחאי יעיש, הגיש תביעה נגד חברת "אסם" ומשרד הפרסום מקאן אריקסון לאחר שביטלו את השתתפותו של הזמר בפרסומת לסלטי "צבר". התביעה, על סך 141,757 שקל, הוגשה לבית משפט השלום בתל אביב בטענה הפרת הסכם שנחתם בפברואר 2010. התביעה הוגשה בשם חברת "שגית הפקות בע"מ".

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט של ynet:

על פי ההסכם, פרץ אמור היה להשתתף ביום צילום אחד וכן באירוע קידום מכירות של המוצר למשך שעה אחת. הקמפיין תוכנן למשך שבעה חודשים ושכרו של פרץ, שהתחייב לבלעדיות לאסם בתקופה זו, נקבע על 30 אלף דולר. אלא ששבועות ספורים לאחר החתימה על ההסכם פורסם שפרץ ואמרגנו דאז נחקרו בחשד להעלמת הכנסות בהיקף של מיליוני שקלים.

באסם ובמקאן אריקסון סברו שבשל הפרסומים פרץ לא יתאים עוד לקמפיין פרסומי לכל המשפחה. הם ביטלו את ההתקשרות חמישה ימים לאחר שנחשפו החשדות ופרץ הוחלף בליאור נרקיס. בינתיים נענה פרץ להצעת "באג" לקמפיין פרסומי אחר, ושכרו בקמפיין זה היה גבוה יותר מהשכר עבור אסם.

האמרגן יוחאי יעיש. כבר לא חבר של קובי פרץ(צילום: בן קלמר)

בתביעה טען יעיש באמצעות עו"ד טל דור שאסם ומקאן חייבות לפצות אותו בגין ביטול ההסכם. הוא ציין שאמנים רבים נחקרו בחשדות לעבירות מס אך הוכח כי תדמיתם או הפופולריות שלהם לא נפגעו. גם פרץ עצמו עורר סערה ב"פרשת השלופים", שלא גרמה לו נזק תדמיתי או כלכלי.

הנתבעות טענו שהמוניטין של פרץ ושמו הטוב היו תנאי יסודי לקיום ההסכם, ואילו ידעו על מעשיו לא היו מתקשרות עמו מלכתחילה. פרשת השלופים, הוסיפו, היא פרשה ישנה ואינה קשורה לביצוע עבירות פליליות רבות היקף.

תדמית חיובית כתנאי לקמפיין

השופטת עינת רביד דחתה את התביעה. היא קיבלה את הטענה שהתנהגות פלילית שפגעה בתדמיתו של פרץ העניקה לאסם את הזכות לסיים את ההסכם. לדבריה, אין ספק שכאשר חברה בוחרת בזמר או בשחקן לככב בפרסומות, במקום בדוגמן, היא מתחשבת במוניטין שיש לאמן בציבור.

השופטת ציינה גם שפרץ עצמו אינו מתייצב לצד אמרגנו בתביעה זו. מערכת היחסים בין השניים רעועה בימים אלה נוכח העובדה שהאמרגן הפך עד מדינה בפרשת העלמת ההכנסות. לדבריה, לא ניתן להתעלם מהעובדה שפרץ כלל לא תבע את הנתבעות, אף שלכאורה הוא הנפגע העיקרי מביטול ההתקשרות, שכן הבין שבנסיבות אלה הייתה הצדקה לפעולתן.

הוצאות לא נפסקו, כיוון שלדברי השופטת, התביעה היא זו שהבהירה את הדרך הראויה לפרש את החוזה.

פסק הדין מציג סוגיה מעניינת בפרשנות חוזים, ובמיוחד לגבי האופן שבו ניתן לבטלם. במקרה זה, עילת הביטול אמנם לא צוינה במפורש בחוזה, אך עובדה זו אינה מעלה ואינה מורידה, שכן יש לפרש את ההסכם בהתאם לדרך שבה תפסו אותו הצדדים. במקרה זה ברור שאם הנתבעות היו יודעות ערב חתימת ההסכם שפרץ יאבד את שמו הטוב, לא היו כלל נכנסות להתקשרות עמו.