שיעור בכוח רצון: לדעת מה הכוח שלך

הנכות תמיד הייתה שם, אבל עשיתי הכול כדי שהיא לא תהיה גורם מפריע. היא הפכה להיות כלי עבורי ולא המהות, גם מבחינה חברתית. כשהחברות שלי רצו לשחק בגומי ובחבל, הן היו ממציאות חוקים מיוחדים ושיטות איך אני יכולה לקחת חלק במשחק. אני זוכרת איך כשהיינו מאחרות לשיעור בבית הספר, החברות היו משכיבות אותי על הרצפה וצועקות ש"שרית נפלה" ולכן צריכה עזרה. כך לא כעסו עלינו בגלל האיחור.

שמי שרית סמואל, בת 30 ומתגוררת בישוב אלון שבות. אני מחנכת בבית ספר "אילנות" בירושלים לחינוך מיוחד הנתמך ע"י עמותת איל"ן, וכמו כולם באזור גם אני העברתי את הימים האחרונים בשאלה מתי הלימודים יתחדשו ומתי התלמידים שלי ישובו לכיתות . ההבדל היחיד ביני ובין מורים אחרים זו העובדה שאני, כמו רבים מתלמידיי, יושבת בכיסא גלגלים.

כשנולדתי, גילו שיש לי תסמונת נדירה הגורמת לנכות במפרקים בגוף, ואשר לא מאפשרת לי לכופף אותם. במהלך השנים הראשונות לא ידעו לומר כיצד הנכות משפיעה ותשפיע על היכולת השכלית והגופנית שלי, אך מבחינתי עשיתי הכול כדי לחיות חיים רגילים כמו כולם.

בילדותי נכנסתי לגני ילדים במסגרת החינוך המיוחד בשל עיכוב התפתחותי, אך כבר בגיל 3 וחצי משפחתי התעקשה שאנסה להשתלב בגנים הרגילים שביישובי, וכך באמת היה.

בשנות הלימודים הראשונות היו בנות שירות לאומי שליווי אותי במהלך היום. אני מודה שלא אהבתי את "השמירה" שלהן עלי. האמנתי שאני צריכה להיות כמה שיותר דומה לילדים האחרים, ולכן הם אלו שצריכים להיות שם בשבילי, ולא אדם מבוגר.

כמו שלכולנו יש אותם סנדוויצ'ים לארוחת עשר, שיעורי בית להכין ובעיות עם חברים, אני לא צריכה להיות שונה. בגיל מאוד צעיר למדתי לסמוך על החברים שלי. 

באותה תקופה לא דיברו עוד על המושג "שילוב", ולכן המורים בבית הספר התייחסו אלי כמו לכולם. כשדיברתי בשיעור כעסו עלי, וכשהפרעתי הוציאו אותי מהכיתה. דווקא ההתייחסות הזאת נתנה לי להרגיש לאורך השנים שאני לא שונה. 

ללמוד איך להתגבר על המכשולים

הפעם הראשונה שהרגשתי יחס שונה היתה כשהגעתי לשירות הלאומי. כשכל החברות שלי השתלבו במוסדות שונים, אני נתקלתי בתשובות שליליות. פתאום אמרו לי שבגלל הנכות לא אוכל לעשות דברים, ואני לא הבנתי על מה הם מדברים.

במבט לאחור אני מודה על כך שנתקלתי בתגובה הזאת רק בגיל מאוחר, כשידעתי כבר למה אני מסוגלת. ישנם המון ילדים ששומעים אמירות שכאלו בגיל צעיר וגדלים לתוכם. זה משפיע על הביטחון העצמי והתפיסה העצמית, ומעצב אותם כבן אדם נזקק, במקום להיות אדם עצמאי שבוחן את היכולות שלו ומותח את גבולות הנכות.

היום כמורה אני תמיד מחנכת את התלמידים שלי להבין את הנכות שלהם, לראות מה הם מסוגלים לעשות, לפעול מהמקום הזה.

לאחר סיום השירות החלטתי ללמוד חינוך מיוחד במכללת דוד ילין. בדומה לעבר, גם כאן היו מכשולים תפיסתיים לקבל אותי כסטודנטית רגילה מן המניין. במשך השנה הראשונה למרצים היה קשה לשנות את הגישה הרגילה- כאשר הם לרוב מלמדים על אנשים עם צרכים מיוחדים ופתאום יושב מולם אדם שמבין, מעיר הערות, שואל שאלות ומנסה לשנות תפיסה.

סיימתי לימודים בהצטיינות לאחר 4 שנים אבל היה ברור לי שעכשיו אני לפני האתגר האמיתי שהוא להתקבל לעבודה. כפי שחששתי, זה לא היה קל. מקומות רבים לא ראו לנכון כיצד בחורה נכה יכולה לעמוד מול כיתה שלמה של תלמידים, ועוד כאלו שזקוקים לטיפול בעצמם. לכל אורך הדרך טענתי שהבעיה היחידה שלי בכיתה הנה טכנית, וזה אינו יכול לפגוע ביכולת ההוראה שלי. לבעיה טכנית צריך לתת פתרון טכני.

למזלי, הצלחתי לשכנע את מנהלת בית ספר אילנות לתת לי את ההזדמנות המיוחלת. זה לקח זמן וכוחות רבים,אך הפתרון היה הכנסת אדם מסייע נוסף אל הכיתה בה אני עובדת, שיוכל לעשות במקומי את כל מה שאני איני מסוגלת. אילנות הינו בית ספר שיקומי לילדים הלוקים בנכויות פיזיות, פגועים בשיתוק מוחי, במחלות ניווניות בתסמונות שונות, ולאחר תאונות. איל"ן כארגון המסייע לילדים ונערים עם נכויות, מסייע לבית-הספר ע"י הפעלת מועדונית בשעות אחר הצהריים, בסיוע למשפחות, ובהפעלת בריכה טיפולית לילדים.

כמחנכת כיתה לחינוך מיוחד, הקשר שלי עם התלמידים הוא קשר מיוחד כמוהם- פעמים רבות דומה לקשר בין מחנכת לתלמיד, ובפעמים אחרות שונה.

למרות החשש של צוות ההוראה מהיעדר סמכותיות מצדי בפני התלמידים, התלמידים עצמם יודעים מה דומה ומה שונה בינינו. העובדה שאני יושבת בכיסא גלגלים, ונעזרת באנשים לבצע פעולות מסוימות, לא גורם להם לנצל זאת, אלא להיפך, הם משתמשים בדרך זו לחיקוי בחייהם. הם יודעים איפה עובר הגבול וזה מקסים, ואני מצידי יכולה לדבר אליהם ממקום שונה מאחרים. אני לא מרחמת עליהם ואני לא אמפטית לכל בעיה קטנה שהם רגילים שאדם שאינו נכה ישר מנסה לעזור. אני מלמדת אותם להתמודד, לנסות למצוא פתרונות למצבים בהם הם מרגישים חלשים. להתעסק בדברים שהם יכולים ומסוגלים לעשות ולא במה שלא.

פעמים רבות אנו נתקלים באנשים וארגונים שרואים אנשים עם נכות או כל אדם המאופיין בחברה כ"נזקק", ומייד מתוך שליחות חברתית מרגישים את החובה לדאוג, לשמח, לעזור- מבלי לנסות להבין האם ומהו הדבר המדויק לו הם זקוקים. העזרה הכי גדולה שאפשר לתת זה להפסיק לרחם, לראות קודם כל את האנשים, לשאול שאלות ולהבין את הצרכים האמתיים, ולדברן להתגבר על המכשולים הקיימים. לתת את היחס הכי שווה שניתן לתת. ברגע שאתה מתייחס לאדם אחר בעליונות, אתה לא מאפשר לו קיום.

אני נלחמתי להגיע לעצמאות המקצועית שלי, והיום אני רוצה לעודד את התלמידים שלי לא לוותר לסטיגמות, להוכיח לעצמם שהם מסוגלים הרבה יותר ממה שלפעמים הסביבה חושבת, ולנצח כל יום מחדש.

• יום ההתרמה הארצי של איל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים) ייערך ביום שני 23.12. לתרומות: 03-9411333 www.ilan-israel.co.il 
• בואו גם אתם לעשות קצת טוב! אלפי פרויקטים התנדבותיים ממתינים לכם ביום מעשים טובים, 11במרס 2014.
• לפרטים נוספים - "יום מעשים טובים" גם בפייסבוק .