אתה אולי ההומלס הבא

בכל פעם שמזג האוויר הופך קשה מנשוא, אנחנו נזכרים בקיומם של חסרי בית הנאלצים לשרוד את הסופות ברחוב. אך הנוכחות ההולכת וגדלה של חסרי בית במרחב הציבורי צריכה להדאיג אותנו כל השנה.

אנחנו נוטים לראות את חסרי הבית כשונים מאיתנו לחלוטין. אנשים שהגיעו אל התחתית של התחתית, שהתייאשו, לא פעם מכורים לסמים ולטיפה המרה. יש הטוענים שהם בכלל בוחרים להיות ברחוב, ונעזוב לרגע בצד את העובדה שבכל המקלטים בארץ, מספר המיטות עומד על 11% בלבד ממספר חסרי הבית המוכרים לרשויות. כך או אחרת, המסקנה ברורה: הם אשמים במצבם, ולנו, תודה לאל, זה לעולם לא יקרה.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

סותמים פיות לארגוני השמאל? / שאול רוזנפלד, יריב אופנהיימר

אלא שבניגוד לתפישות השגורות בקרב הרשויות, מחקרים רבים מצביעים על כך שאין מדובר ב"טרגדיה אישית" אלא בשילוב של גורמים מבניים, בעיקר מחסור בדיור בר-השגה ותמיכה, ובשילוב של נסיבות אישיות. לא מדובר בתופעה מובחנת אלא בחלק מרצף אחד, שמתחיל במצוקת דיור ומסתיים ברחוב. ככל שגדלות המצוקות, כך יגדל מספרם האנשים שיגיעו גם אל הקצה, כלומר - אל הרחוב.

עדות לכשל ממשלתי. חסרי דיור בירושלים (צילום: גיל יוחנן)

הרצף הזה מתחיל במקום שבו נמצאים כבר כיום רבים. כך לדוגמה, בעלי משפחות עובדים, הנאלצים להוציא 40% ואפילו חצי מהכנסתם הפנויה על שכר הדירה. בינתיים, הם מצליחים להחזיק את הראש מעל למים, אבל הוצאה אחת לא צפויה, בשל מחלה או פיטורים, והמשפחה תתקשה לשלם את שכר הדירה ותתחיל לצבור חובות. סכנת הפינוי תתקרב במהירות. בהמשך אותו הרצף, נמצאים יחידים ומשפחות שבהיעדר ברירה מתגוררים בתנאים שאינם הולמים מגורי אדם, ללא יכולת לתחזק את הדירה, למנוע רטיבות או התדרדרות פיזית. השלב הבא הוא להיאחז בדירה בכל מחיר, בלי לשלם באופן סדיר את שכר הדירה, הארנונה או חשבונות החשמל והגז, הסתבכות שתלך ותחמיר עד לפינוי.

אפשר להאשים את האלכוהול, הסמים, או את חסרי הבית עצמם. אבל האמת היא, שהקבוצה ההולכת וגדלה של אנשים חסרי בית היא בבואה של מדיניות דיור כושלת. מדיניות שבה הממשלה נסוגה עוד ועוד ממעורבות ובונה על כוחות השוק, שמונעים מרצון להרוויח, לפעול כדי לתת מזור לכל מצוקות הדיור. מדיניות שבה מחסלים את הדיור הציבורי, שבה אין כל הסדרה של שוק השכירות, ולכן למי שגר בשכירות אין יציבות מינימלית וניתן לדרוש ממנו לפנות את הדירה בתוך חודש בלי סיבה, או להעלות לו את שכר הדירה במכה אחת ב-30%. מדיניות שבה אין קידום ממשי של דיור בר-השגה בכל שכונה ועיר. מדיניות שבה אין מענה למי שמסתבך בהחזר תשלומי המשכנתה. מדיניות שבבסיסה התפיסה של דיור כמוצר ולא כזכות בסיסית.

אף אדם לא נולד בלי בית, וכל מי שגר בביתו צריך לזכור שאף חסר בית לא העלה על דעתו שיימצא עצמו יום אחד ברחוב. קל לנו לקנות את האשליה שמדובר רק ב"טרגדיה אישית", אבל אם לא נדרוש מהממשלה לשנות דרכיה, בתוך כמה שנים אנו עשויים להתמודד עם תופעה הולכת וגדלה, לא רק של יחידים אלא גם של משפחות חסרות בית וילדים המתוזזים כל לילה בין שכנים וקרובי משפחה או לנים באוהלים, במקלטים ציבוריים או בבניינים נטושים. לפי מחקרים עדכניים, בארה"ב, שאת מדיניותה הכלכלית-חברתית אימצנו, כמעט 40% מחסרי הבית בכל רגע נתון הם משפחות עם ילדים. האם בקרוב אצלנו? כל נורות האזהרה כבר דלוקות.

עו"ד גיל גן-מור, ראש תחום הזכות לדיור באגודה לזכויות האזרח בישראל

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il