לך אל "עזאזל", עצל - ואז תבדוק את עצמך

סגירתה של הוצאת "אנדלוס" לפני כמה שנים, דומה שסגרה גם כמה גבולות ספרותיים, שאף הוצאה אחרת לא חשבה לרגע לפתוח, או אפילו להביט דרכם. הרי כולם מנסים ללכת על בטוח מבחינה תרבותית ומסחרית. לכן התרגום של "עזאזל" של יוסף זידאן המצרי הוא קודם כל אירוע מבורך ונחוץ, למרות העטיפה המעט מצועצעת והסלוגנים המתלהמים על הכריכה האחורית. אמנם לא נראה כי זוהי סנונית המבשרת אביב ערבי כלשהו, אבל כשהכל כה דומה אחד לשני, אין לנו אלא לנצור את האחר, או כפי שאמר י.ח ברנר "כשאין דגים, גם סרטן הוא דג".

ביקורות נוספות מאת עמיחי שלו :

• "חזיונות שווא": ספר שאסור לשכוח
• בדרך לשום מקום: חייו של יז'י קושינסקי
• "מודרניות והשואה": מוות בצלם בירוקרטיה
  

זידאן הוא אחד האינטלקטואלים החשובים במצרים. הוא מומחה לכתבי יד עתיקים, ובהם השקיע את מירב שנותיו - אם כי גם פרסם שלושה רומנים, ובעיקר נחשב לאחד מהמבקרים האמיצים בארצו כנגד האחים המוסלמים, עוד לפני שמורסי הושלך לכלא.

"עזאזל". עטיפה ססגונית - ספר נחוץ

"עזאזל" מספר את סיפורו של נזיר קופטי בשם היפא, אדם מבריק מבחינה אינטלקטואלית, בעל סקרנות אין קץ וידע ברפואה, שיוצא למסע של גילוי וחניכה במאה החמישית לספירה, לכאורה כדי לגלות את האלוהים ואת מקומו על פני הפלנטה, אבל בעצם כדי לנוס מידם הארוכה והאלימה של נציגים כנסיתיים, ובעיקר של המאמינים הפנאטיים שלהם.

שטן זה כאן

הוא עובר דרך ירושלים וסביבתה, דרך אלכסנדריה שותתת הדם והעיוורון, ומגיע עד למנזר, בו הוא מרגיש שהוא מוגן מפני זוועות העולם, אך אלו בעצם דופקות על דלתו, ומציגות לו פיתויים ואתגרים עבור אמונתו. פעמיים הוא נופל שדוד בידיה של אישה, דבר שכמובן אסור איסור חמור, ופעמיים הוא יוצא מזה מפורק ובפוסט-טראומה.

ראוי לציון במיוחד הפרק התשיעי, "אחותו של ישוע", שמהווה את נקודת השיא הדרמטית של הספר, וכדי לא לתת כאן ספוילר, רק נאמר שמדובר בפרק נוקב, חסר רחמים, כזה שפוגע בקצב הנשימה הסדיר, שמדגים את כישרונו הכביר של זידאן לספר את סיפור השקט המתוח שלפני הסערה - להוביל את הקורא בצורה מתונה - ואז, לנעוץ בו סכין מטפורית, ולבסוף לסובב אותה בגופו במאה שמונים מעלות.

תוך כדי חוויותיו ומשבריו, היפא מנהל דיאלוג פנימי עם עזאזל, השטן שבתוך נשמתו, שלמעשה מצטייר כדמות חביבה ואינטיליגנטית, והאמת גם די שטחית - שלא ממש מוסיפה עומק לחייו וגם לא מנהלת עם היפא דיאלוגים מרתקים. בנוסף, היפא יוצר חברות עם נסטוריוס, עילוי פוליטי של הכנסייה. השניים מתחברים דרך תאוותם לידע, גם כזה שנחשב אסור. כשנסטוריוס מתמנה לתפקיד בכיר, הם כמובן מתרחקים, ונסטוריוס, כך היפא שומע, מבצע שורת של מעשים נוראיים, אם כי עדיין נותר אותו אדם צמא דעת שלוחם למען הקידמה הרעיונית.

רוב הספר כתוב בצורה של כרוניקות. התיאורים החיצוניים הם הדומיננטיים, והם אלו שמובילים בכל העת את העלילה הפנימית והחיצונית. כמו כן, לעתים אותו "צמא לידע" של היפא נשאר בגבולות אפיון הדמות, והוא בעצם לא יוצא מתוך העיסוק בספרות האסורה לתוך תהיות אינטלקטואליות עמוקות. למרות זאת, אפשר לומר בצורה חד-משמעית כי "עזאזל" הוא קודם כל ספר כובש. הוא מכניס אותך פנימה כמעט באופן מיידי.

חייו של היפא תמיד נתפסים במשהו, אין רגע דל. אם כי יש בספר משהו מאוד פשוט, ולפרקים גם פשטני מבחינה ספרותית. אין בו תחכום או קריאת תיגר אסתטית - אבל זה גם מה שהופך אותו לאוניברסלי ולרלוונטי לזמננו שלנו, ובעצם לכל זמן.

הרומן גם מרשים באופן האותנטי של התיאור ההיסטורי שבו, מעבר לרמה של התלהבות מצוקצקת מאיזה תחקיר שסופר עשה - המבחן הוא מידת ההטמעה, ההזדהות והמילים עצמן, וכמובן מידת האמנות שבעצם המעשה. זידאן כותב עולם שידיעותינו עליו מתבססות בעיקר על תעודות ועל אינטרסים של מנצחים -

הרי מדובר במאה החמישית לספירה - והוא מפיח בו חיים בצורה מרתקת.

דרך הסיפור והתחקיר, זידאן יוצא כנגד הנצרות העיוורת, האלימה, הפנאטית, זו שדורסת כל דבר, זו שמקובעת בתוך האג'נדות הפוליטיות והרוחניות שלו, זו שלא מסוגלת לחשוב ולהיפתח. למרות שהוא מתרחק מאוד בציר הזמן ההיסטורי מימינו שלנו, אי אפשר שלא לעשות את ההשלכות להווה, ולראות כי יש דברים שלא השתנו.

הפנאטיות והטמטום האנושי הם על-זמניים. הם תמיד היו קיימים. הם תמיד יהיו קיימים. לעיוורון ולטירוף הדתי אין דת בעצם. הוא לא קשור אליה, למרות שהוא תמיד היה טפיל על נפשה. זהו עניין אנושי עתיק יומין. בדברים אלו יש במשהו מאוד מתסכל וחסר תקווה, אבל הם מספרים דבר מאוד מהותי על נפש האדם, על אופיה ועל צרכיה. העולם יכול להתפתח טכנולוגית, מדעית, חברתית וכלכלית, אבל נפש האדם לא בהכרח משתנה איתו. במובן מסוים, רבים מאיתנו נותרו במאה החמישית לספירה.

"עזאזל", יוסף זידאן, מערבית: ברוריה הורביץ. הואצת כנרת זמורה-ביתן. 332 עמ'.