החברות הכי טובות של כולם: נשים למען החברה
האחת מונעת מחיבור אישי עם מחלה קשה שמשפיעה על המשפחה כולה, השנייה החלה את דרכה בהתנדבות וחניכה אישית לילד עם שיתוק מוחין - חניתה רודני ועדי אלטשולר הן שתי נשים מיוחדות במינן שמספרות על הדרך בה בחרו ללכת כדי שלאחרים יהיו חיים טובים יותר. מכירים נשים נוספות שפועלות למען החברה?
"רינה, בתי הבכורה, היא החברה הכי טובה ונאמנה שלי. אושר חיי", מספרת חניתה רודני. "היא אדם מקסים ואהוב עם לב זהב, שעובדת חמישה ימים בשבוע ומתגוררת כבר שנים בהוסטל של דיור מוגן שיזמנו את הקמתו. בזכותה הקמתי את עמותת "אנוש" והיום יש לנו כבר 52 סניפים בכל הארץ ואנחנו מספקים שירותים מכל הסוגים לנפגעי נפש ובני משפחותיהם".
רודני היא אחת מארבע נשים שזכו בשנה שעברה בפרס רפפורט על פועל יוצר שינוי שעשו למען החברה בישראל. זו השנה השנייה בה קוראים קרן רפפורט ומגזין "לאשה" להגשת מועמדות ל"פרס רפפורט לאשה מחוללת שינוי", שנועד להוקיר תודה לנשים שעשייתן החברתית הינה יוצאת דופן ומהווה השראה ומופת לנשים באשר הן.
רודני החלה בפעילות לאחר שבתה רינה, היום בת 62 ופנסיונרית, חלתה בסכיזופרניה. "חיי ניתנו לי שלוש פעמים", היא מספרת. "לראשונה, כשנולדתי בברלין. בשנית, כשהגעתי לאנגליה עם ילדי הקינדרטרנספורט במלחמת העולם השניה ובפעם השלישית כשהגעתי ארצה בגיל 17, כדי להקים את המדינה ולהתנדב למענה".
"במשך כ-20 שנה התנדבתי במסגרת ויצ"ו באזור הדרום. הייתי קמה בארבע בבוקר, עושה את חובתי לילדים ולמושב תימורים שבו התגוררנו ויוצאת בטרמפים לעזור לעולים חדשים שהגיעו למושבים בסביבה. אלא שאז בתי הבכורה, המוכשרת, מלאת הרצון והמוטיבציה והאינטיליגנטית, חזרה מהשרות בצבא עם בעיות ורק כעבור שש שנים קשות מאוד לכולנו התגלה לי שהיא חולה בסכיזופרניה".
"כשכבר הבנתי מה שקורה לה הגעתי למסקנה שאף משפחה לא צריכה לסבול כמו שאנחנו סבלנו. החלטתי להתחיל לדבר על מה שקורה לנו, בלי להתבייש. בחרתי, בעידודם ובתמיכתם של ילדי, להפוך את הצרה הגדולה והנוראית הזו למשהו שיעשה טוב לנו ולאחרים".
- מאיפה מתחילים?
"כשנשיא מצרים אנואר סאדאת נחת בארץ ופגש את ראש הממשלה מנחם בגין, כולנו היינו מרותקים למסך הטלויזיה במשך יום שלם. כשישבנו עם חברים והתרגשנו, חשבתי שאם שני האנשים האלה יכולים לעשות מעשה כל כך אמיץ, גם אני יכולה. בו במקום הבאתי ניר ועט והתחלתי לגלגל את הרעיון עם החברים והם עזרו לי להחליט איך להתחיל לפעול. היה לי מזל גדול כי אילנה, חברה טובה של בתי רינה, התנדבה לעזור לי ולהיות המזכירה שלי. היא גם זו ששלחה את הפקסים, הדפיסה מכתבים ועשתה טלפונים ממקום עבודתה בחברת נפט גדולה וגם סידרה לי את הריאיון הראשון ברדיו, אצל מושיק טימור. מאז, לא הפסקתי לדבר על מחלת הנפש הנוראה הזו, שאין ממנה החלמה אלא רק הקלה של הסימפטומים".
רודני זכתה בפרס על מפעל חיים בסך 10,000 דולר. "בעזרת כספי הפרס יכולתי לטפל בעצמי. לרכוש מכשיר שמיעה, להתקין מדרסים ולעשות טיפול שיניים יקר לי וגם לבתי רינה, שבזכותה בעצם הקמתי את אנוש", היא מספרת.
"למען האמת, רציתי לתרום את הכסף שבו זכיתי ל"אנוש", אבל בני המשפחה שלי התנגדו לזה וממש כעסו עלי. הם טענו שבמשך שנים הקדשתי את חיי לארגון ושלא יתכן שגם עכשיו, כשהוענק לי פרס אישי, לא אטפל בעצמי. בסופו של דבר השתמשתי ברוב הסכום כדי לפתור בעיות שקשורות בבריאות הזקנה שלי. הפרס גם אפשר לי לנסוע עם בני רון לאנגליה. שם, השתתפנו יחד במפגש של כ-400 מילדי הקינדר-טרנספורט, המשלוח להצלת הילדים היהודים שאיתו הגעתי מברלין לליוורפול שבאנגליה. כשקיבלתי את ההזמנה לאירוע, לפני זכייתי בפרס, ידעתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי נסיעה יקרה כזו וזרקתי את כל הניירת לפח. אבל אחרי שזכיתי, משפחתי עודדה אותי לנסוע והייתה לנו הזדמנות לחוות ביחד את המפגש אליו הגיעו אנשים מכ-70 מדינות בעולם".
- מה הכי ריגש אותך, בעקבות הזכייה?
"התגובה של המשפחה שלי. אני חושבת שההכרה שקיבלתי וכל החשיפה בעיתון לאישה האירו להם את העשייה שלי באור אחר וחדש. פתאום אנשים התפעלו ופרגנו לי ותתארי לעצמך שאפילו השכנים תלו מודעת ברכה על לוח המודעות בבניין. לאחר שזכיתי הרגשתי שההכרה הציבורית במשפחה שלנו מילאה את ילדי ונכדי בגאווה וזה שימח אותי מאוד".
"התרגשתי מאוד גם כשבזכות הפרס יכולתי לשכור אוטובוס ולהזמין את החברות והחברים שלי להשתתף בשמחתי, כשזכיתי כמה חודשים מאוחר יותר בתואר ד"ר לשם כבוד באוניברסיטה העברית בירושלים. הצלחתי להביא אותם לאמפיתאטרון בהר הצופים ולתת לכולם - חלק מהאנשים הם בני יותר משמונים - הזדמנות לשמוח, לראות את הנוף ואת כל היופי הזה מסביב וגם ליהנות מהטקס הייחודי. בכסף שנותר החלטתי לחגוג את החיים ואת האהבה במשפחה שלנו".
לעוף על החיים
עדי אלטשולר, מייסדת ונשיאה של תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", החלה לעסוק בתחום בגיל 16. "אחרי שחמש שנים קודם לכן התנדבתי באיל"ן והפכתי לחונכת האישית של כפיר בן השלוש, ילד חמוד, עם יכולות חברתיות גבוהות ועם שיתוק מוחין, שהיה מאוד מוגבל פיזית אבל מאוד מעורב במה שקורה סביבו", היא מספרת.
"עם השנים כפיר ואני הפכנו להיות מאוד קרובים והכרתי את העולם הזה של הצרכים המיוחדים והחינוך המיוחד, שבו כל כך מסובך לקיים חיי חברה פשוטים. פתאום הבנתי כמה קשה לפגוש חברים או לצאת לגינה ולהתנדנד על נדנדה, כשאתה לא הולך בכוחות עצמך. ואז, החלטתי להקים מקום שבו כל אחד יוכל לקיים חיי חברה וללבוש מדים ולשיר המנון וכולם יהיו שווים. פשוט להעתיק את מה שקרה בין עדי וכפיר לקבוצה. עוד אין דבר כזה בעולם ועכשיו אנחנו מאוד רוצים להגיע עם הרעיון הזה גם למדינות אחרות", כך קמה עמותת "כנפיים".
- מה עושים בתנועת הנוער שהקמת?
"פעילות חברתית משותפת לחבר'ה מהחינוך המיוחד והרגיל. יש לנו כבר 20 סניפים כאלה, שהוקמו על ידי בני נוער ובהם פועלת מסגרת חברתית חינוכית בלתי פורמלית אחר הצהריים, שמשתתפים בה כבר 1700 ילדים ובני נוער, חניכים וחונכים. אצלנו, בעזרת שבעה אנשים בשכר, יש פעולות ומחנות קיץ, משלחות לפולין ואפילו שנת שירות, בדיוק כמו ב"צופים", אבל יותר שווה. כי אצלנו, כל מי שרוצה יכול להתקבל ולתרום. גם מי שאינו עצמאי ולפעמים צריך להחליף לו חיתול תוך כדי פעולה. כולם יכולים להתנדב לטובת אחרים ולפעול ולחוות ילדות איכותית וחיי חברה תוססים. אותי הכי מעליב כשבאים אנשים ורוצים לתרום לנו צעצועים, למשל. למה? כי החבר'ה שלנו הם אלה שיוצאים ותורמים מה שצריך למי שזקוק".
"יש הרבה רגעים מאושרים כשאני רואה את החיוכים בפעילויות שלנו, שהן אי של שפיות בחברה הישראלית. אבל ב-2009, כש"כנפיים של קרמבו" קיבלה את אות הנשיא, הייתי מאוד מאושרת, כי זו הייתה הוקרה רשמית לכולנו על הובלה של שינוי חברתי. על יצירה של מרחב שבו לכל אחד יש מקום ומשמעות".
אלטשולר זכתה בפרס על יוזמה בראשית הדרך בסך 25,000 דולר. "הפרס פתח לנו המון דלתות חדשות. הזכייה עזרה לנו לקבל הכרה ולגייס עוד משאבים ולהתפתח. בזכות גיוסי הכספים האלה יצאנו מתקופה בעייתית מבחינה כספית ולכן גם נפתח השנה עוד שלושה סניפים בקרית גת, בכרמיאל וברמת גן. אני מקווה שבהמשך נשיג עוד מימון ונפתח עוד סניפים. כי הפרס הזה גם הביא לנו חשיפה אדירה בקהלים שקודם בכלל לא ידעו שאנחנו קיימים".
"גם בחיים הפרטיים שלי הייתה לפרס השפעה משמעותית. בעקבות כל התהליך המרגש של המועמדות ובסופו של דבר גם הזכייה גיליתי על עצמי כמה דברים חדשים, שפחות הייתי מודעת אליהם. הבנתי פתאום שדווקא מאוד קשה לי להתמודד עם כל ההוקרה הזו, שהיא כבר לא רק לתנועת הנוער אלא מכוונת אלי, אישית. אני חייבת להודות שכשעמדתי על הבמה וקיבלתי את הפרס, הרגשתי שם מאוד לא נוח עם כל תשומת הלב שהופנתה אלי. זה היה בהחלט מוזר להרגיש ככה, בזמן שבו את אמורה להיות הכי גאה ומאושרת ממה שקורה לך. מה שקרה לי שם דרש ממני לעבוד על עצמי כדי ללמוד להיות במקום הזה. כי בסך הכל זה מקום מאוד טוב ונעים. אני באמת רוצה לדעת ליהנות ממנו ואולי אפילו להרגיש שאני מקבלת בברכה את מחיאות הכפיים".
- קרן רפפורט ומגזין "לאשה" יוצאים בקול קורא להגשת מועמדות ל"פרס רפפורט לאשה מחוללת שינוי", שנועד להוקיר תודה לנשים שעשייתן החברתית הינה יוצאת דופן ומהווה השראה ומופת לנשים באשר הן. זאת השנה השנייה בה יוענקו פרסי קרן רפפורט
ו"לאשה" לשתי נשים שעשייתן במרחב הציבורי, החברתי, הקהילתי ו/או הכלכלי בישראל, הינה יוצאת דופן וראויה לציון. המלצות למועמדות ראויות, יתקבלו באתר קרן רפפורט עד ה-2.1.2014. הפרסים יוענקו במהלך חודש מרץ, בטקס חגיגי
לפנייה לכתב/ת 
