לא חייבים להרוג מיליוני אפרוחים

היום (ב') יתכנסו חברי הכנסת לדון באופן ההשמדה של אפרוחים. מהי הדרך המהירה והיעילה ביותר להשמדת מעל 20 אלף צאצאי תרנגולים, שמומתים בישראל מדי יום ביומו?

יש הרבה שיטות, חלקן יעילות יותר, חלקן יעילות פחות, וצריך למצוא את השיטה הכי "הומאנית" – כלומר זו שתהרוג את האפרוחים כמה שיותר מהר. האפשרויות מגוונות: אפשר לטחון אותם במכונת בלנדר שתחתוך את גופם החי חתיכות חתיכות, להכניסם למכונה שתמעך אותם, לחשמל אותם למוות או לחנוק אותם בגז.

מחקרים מראים כי בריכוזים הנכונים של גזים מסוימים, שיטת ההמתה הזאת הורגת הכי מהר, ובפחות סבל. כבר היום יש מכונות המתה פעילות בארץ, אולם כמעט כל המדגרות מעדיפות את הבלנדר על הגז, למרות היות השיטה האחרונה, שאגב פופולרית באירופה, "טובה" יותר. הסיבה ברורה, אבל ההיגיון קלוקל. האם סביר שרגישותנו לזיכרון העבר ישמש אותנו להרוג מיליוני אפרוחים בשנה בדרך יותר אכזרית מגז? אולי זיכרון זה אמור לשמש אותנו דווקא בשביל להימנע מהרג אפרוחים? 

(צלום: ויז'ואל/פוטוס)

למה הורגים אותם?

למה הורגים בכלל את האפרוחים, ובכמויות עצומות כאלה, מיליונים בכל שנה? זה חלק אינהרנטי בתעשיות הבשר והביצים. זן התרנגולות שמטיל את הביצים עבר עיוות גנטי להטלה מוגברת של כמה שיותר ביצים, והזן שמיועד לבשר עוות גנטית לגדילה כמה שיותר מהירה – כדי שהחזה (השניצל) יהיה כמה שיותר גדול.

כיוון שהזכרים שנולדים בתעשיית הביצים לא מטילים ביצים ולא משתלם לגדל אותם לבשר – הורגים אותם; על כל תרנגולת מטילה יש אפרוח שמושמד. בתעשיית הבשר הורגים אפרוחים שנחשבים פגומים, כלומר כאלה שהתעשייה מעריכה שלא יגדלו שלהיות שניצל מספיק גדול.

כשמדובר על קרוב לעשרה מיליון אפרוחים שמומתים כל שנה, משרד החקלאות היה צריך להסדיר את אופן ההמתה שלהם מזמן. מדוע הוא חיכה עד עכשיו? כדי להבין זאת צריך לפשפש בהיסטוריה של חוק צער בעלי חיים.

חיות בלי הגנה

דפוס קבוע מאפיין את פעילות משרד החקלאות מאז נחקק חוק צער בעלי חיים לפני עשרים שנה. הדפוס הזה חוצה שרים, פקידים ועשורים; העולם משתנה, אבל דרך הפעולה (לרוב אי-הפעולה) נותרת זהה.

בהיותו ממונה על אכיפת החוק, אמור המשרד להתקין תקנות לאחזקת בעלי החיים במשקים, הווה אומר, כללי עשה ובעיקר אל תעשה לתרנגולות, פרות, אפרוחים ושאר חיות המשק. עשרים שנים עברו, אבל לפרות ברפתות, התרנגולות בלולים והאפרוחים במדגרות אין שום הגנה מתוקף התקנות, אפילו המינימלית ביותר.

אף על פי כן, תחת שוט מאיימת וגדולה במיוחד, גם משרד החקלאות מתחיל להראות סימנים של פעולה, אך אליה וקוץ בה: הוא עושה זאת רק בשביל להנציח את האכזריות כלפי בעלי החיים, חלילה מלשנות אותה.

כך היה עם פיטום האווזים: תחת קמפיין ציבורי רחב ניסה משרד החקלאות לאשר תקנות שמתירות פיטום בכפייה של עופות מים, אבל בג"ץ סיכל את ניסיונותיו להסדיר בחוק את הענף. הסיפור חזר על עצמו עם כלובי הסוללה של התרנגולות המטילות. רק תחת השוט של בג"ץ וקמפיין של עמותת "אנונימוס" נגד הכלובים, נאות משרד החקלאות לנסח תקנות, אולם אלה יועדו לעגן בחוק את כלובי הסוללה הקטנים והאכזרים. חברי הכנסת לא נתנו לזה לקרות, ודחו פעם אחר פעם את התקנות שהגיש משרד החקלאות.

(צילום: ברוך פייגנבאום)

סמכויות במחלוקת

מה גרם למשרד החקלאות, קרוב לשני עשורים לאחר חקיקת חוק צער בעלי חיים, לנסות להביא לאישור הכנסת תקנות להמתת אפרוחים?

התשובה פשוטה: ועדת לוקר, שמינה ראש הממשלה בנימין נתניהו לבחינת העברת סמכויות אכיפת חוק צער בעלי חיים למשרד להגנת הסביבה. הפקידים במשרד החקלאות הרגישו צורך עז להראות עשייה, שמא הוועדה תיקח מהם את הסמכויות ליישום חוק צער בעלי-חיים. מי פועל רק כשחרב מונחת על צווארו? מי שלא רוצה לפעול מלכתחילה. כמי שכפאו שד, גם הפעם המשרד הממונה על החוק מגיש תקנות רשלניות ומחוררות.

כך, למשל, אם עובד מדגרה זורק את כל האפרוחים להשמדה לתוך ארגז קטן, והם נחנקים אחד על השני משך זמן רב, ורק לאחר שעות של גסיסה הוא שופך אותם לבלנדר – הוא עומד בהצעת התקנות של משרד החקלאות. זו רק דוגמא לחור אחד מני רבים שקיימים בטיוטת התקנות.

גם אם התקנות יהיו שלמות ומקיפות, אין בכך בשורה של ממש עבור האפרוחים. הם לעולם לא יפגשו את אמא תרנגולת, ולא יזכו לראות אור יום או לנקר באדמה. לכן עם כל החשיבות שבהתקנת התקנות, הכוח האמיתי לעזור לבעלי החיים הללו נמצא בידיים של הצרכן.

תשובה אנושית

היום (ב') יתכנסו חברי הכנסת בשביל לדון באופן ההשמדה של אפרוחים. הם ידונו בהרג מכני, חשמלי, ובריכוזי גזים. ידסקסו על חורים שנפלו בתקנות הרשלניות ובהעדר השקיפות בפרוצדורת אישור מכונות השמדה. הם ידברו על מוות וסבל, ויתהו על פתרונות שונים, כולם נמצאים בטווח האכזריות מעוררת החלחלה, שלא מתקבלת על דעתו של אדם שפוי.

על פתרון אחד לא ידברו שם, וזה הפתרון הצודק היחיד לבעיית השמדת האפרוחים: לא להרוג אותם בכלל. יש תשובה הומאנית באמת לשאלה מה לעשות עם בעלי חיים שאנחנו הזמנו את הגעתם לעולם, הישר אל המוות. לתשובה הזאת קוראים טבעונות.

• רונן בר הוא עיתונאי ופעיל בעמותת "אנונימוס לזכויות בעלי חיים"