התפוח הקטן
איך קרה שכל תשע קבוצות הספורט בניו יורק הפכו לבדיחה בספורט האמריקני, וכמה האוהדים משלמים על התענוג המפוקפק הזה? ציפי שמילוביץ' על העגמומיות הספורטיבית בעיר הכי מפורסמת בעולם. "תפסה אמריקה"
בשבוע שעבר נפתח אחד מאינספור טורי הדעה בעיתוני ניו יורק בציטוט הבא (לא נגענו): "קוראים לזה מתנת חג מולד מוקדמת. בעיר הגדולה ביותר בעולם, עיר של סיפורי הצלחה ויהירות וביטחון עצמי, עיר שהיא מגדלור לכל החולמים להיות מלכי הגבעה - התעוררנו הבוקר לבשורה הנפלאה הבאה: אף קבוצת ספורט מניו־יורק לא הפסידה ביום חמישי".
עוד ב-ynet ספורט:
נכון שאף קבוצה מניו יורק גם לא שיחקה ביום חמישי, אבל היי, אתה צריך להתחיל במקום כלשהו, אתה חייב לזחול לפני שאתה יכול ללכת. ואתה צריך להפסיק להסריח לפני שאתה יכול להיות טוב". עין אחת בכתה מצחוק והשנייה מייאוש.
ימים ספורים לפני ש-2013 הולכת לעולם שכולו הבטחות שלא מומשו, מלאים הפאבים בניו יורק והסביבה – מברוקלין ועד ג'רזי סיטי, מהשדרה השמינית ועד המדולנדס – באוהדים ששוקלים להתחיל להתעניין בבלט, כי כל תשע הקבוצות שמייצגות את התפוח הכי גדול בעולם, כולן ביחד, היו שוות השנה לישבן.
רשימת הערים בהן הרבה יותר כיף להיות היום אוהד ספורט באמריקה כוללת בין היתר את אינדיאנפוליס, סן־אנטוניו, פורטלנד, דנבר, פיטסבורג, סנט לואיס וקנזס סיטי. רוב תושבי ניו־יורק עצרו בערים האלה רק בטיסות קונקשן, ומבחינתם הידיעה שכל אחת מהן נתנה השנה בראש לספורט הניו־יורקי היא עלבון שגם הזמן לא ירפא.
הג'איינטס, הג'טס, היאנקיז, המטס, האיילנדרס, הריינג'רס, הבלו דווילס, הנטס והניקס השיגו ב־2013 מאזן ניצחונות כולל של קצת למעלה מ־40 אחוז - המספר הנמוך ביותר מאז 1966, אבל בפרספקטיבה הנכונה, זה גרוע הרבה יותר. ב־1966 לא היה אינטרנט, לא היה טוויטר, לא היתה טלוויזיית ספורט של 24 שעות ביממה. באמצע שנות ה־60' המטס והג'טס היו בחיתולים, והנטס, למרבה המזל של האוהדים בימים ההם, עוד בכלל לא היו קיימים.
מעל הכל, באמצע שנות ה-60' קבוצות ניו־יורק לא שילמו לשחקנים שלהן 1,101,343,905 דולרים. רק לשם השוואה, מסגרת התקציב של ארה"ב לשנה הבאה, שאושרה ממש החודש בקונגרס, תעמוד על 1.01 מיליארד דולר. בימים ההם הכרטיס הכי יקר למשחק של הניקס היה עשרה דולר. יכולת לשבת ביאנקי סטדיום בדולר ו=25 סנט. אולי לא ראית אז הרבה ניצחונות, אבל לפחות לא נכנסת לחובות בגלל זה. היום אתה צריך למכור כליה כדי לראות משחק שרק יעלה לך את לחץ הדם.
643 דולר ועוד 78 סנט לכרטיס
מייק וקארו, בעל טור משעשע וחכם בצהובון המאוד לא משעשע ומאוד לא חכם ה"ניו יורק פוסט", עשה בשבוע שעבר חישוב שנועד לקבוע כמה עולה לארבעה אנשים הליכה למשחק של קבוצה בניו־יורק. האינדקס כלל ארבעה כרטיסים במקום סביר, שתי כוסות בירה, ארבע כוסות קולה, ארבעה הוט-דוגס, חניה למכונית אחת, שתי תוכניות משחק ושתי מזכרות צנועות מחנות המרצ'נדייז.
התענוג המפוקפק הכי יקר, העלה החישוב שלו, הוא ללכת למשחק של הניקס: 643 דולר ועוד 78 סנט. בתמורה לסכום איתו אפשר לשכור דירה נחמדה בערים רבות באמריקה, מקבלים האוהדים המסכנים קבוצה שלא זכתה באליפות מ־1973, לא הופיעה בגמר מ-1999, השיגה שבעה ניצחונות פלייאוף מאז 2001, והמאזן שלה העונה, נכון לרגע כתיבת שורות אלה, הוא 18-9.
פלייאוף היא מילה גסה
בדובדבן שבתפוח הרקוב מתחלקות ארבע:
הניו־יורק ג'איינטס, פעמיים אלופי סופרבול בשש השנים האחרונות, יראו השנה את הפלייאוף בטלוויזיה, וזה לא שהעתיד שלהם נראה הרבה יותר טוב. רק המאמן, טום קופלין, מזדקן יותר מהר מההתקפה שלו, ואיליי מאנינג, שיש לו עוד שנתיים בחוזה של 100 מיליון דולר, הצליח השנה לאבד כדור בערך בכל פעם שאחיו, פייטון, מסר לטאצ'דאון בדנבר. הג'איינטס יצטרכו למצוא פתרון יצירתי, או שהשנתיים הקרובות יהיו ארוכות מאוד.
הצמודה של ברק יצחקי כמו שלא ראיתם
שמונה חודשים אחרי שהיו מדורגים 2 בפלייאוף במזרח, חזרו הניקס להיות הניקס שכולם מכירים ואוהבים. בעיקר אוהבים לצחוק עליהם. נכון לרגע זה, הם מדורגים במקום הרביעי מהסוף במזרח שמעולם לא היה יותר גרוע. ככה זה, עוד לא נולד הדשא שיצמח מהקרקע שקוראים לה "כרמלו אנתוני, פרנצ'יז פלייר".
הברוקלין נטס שמו את הקבוצה היקרה ביותר בהיסטוריה של ה־NBA בידיו של המאמן הכי פחות מנוסה בהיסטוריה של ה-NBA. עד עכשיו מדובר בקטסטרופה שגורמת לניו־ג'רזי להתפוצץ מצחוק על חשבון ברוקלין, הרובע המתוחכם והנאור, שלקח את המועדון הכושל הזה, בנה קבוצה ב-189 מיליון דולר וניצח בינתיים 9 משחקים תחת ידיו של ג'ייסון קיד.
שני עשורי שליטה של הניו יורק יאנקיז בבייסבול היו חייבים להסתיים מתישהו, אבל התקופה הזו נגמרת בדרך שממחישה את כל הבעיות של הספורט האמריקאי בכלל, של הבייסבול בפרט, ושל החיים בניו־יורק בפרט־בפרט.
הקבוצה של ג'ורג' קוסטנזה, שמעולם לא פגשה בזבוז כסף שהיא לא אהבה, תקועה עכשיו עם שורה ארוכה של חוזים מופרכים עם שחקנים בלתי נסבלים. מעל כולם, כמובן, אלכס רודריגז, שחתום על 30 מיליון דולר בשנה עד 2017, ובתמורה נותן רק כאבי ראש. החוזה המקורי של רודריגז, 275 מיליון דולר לעשר שנים, הוא אולי האירוע הגרגרני הגדול בהיסטוריה של הספורט האמריקאי, אבל היאנקיז לא ילמדו ממנו שום לקח. הדבר הכי טוב עבור המועדון הזה יהיה לפרק את החבילה ולבנות הכל מחדש, אבל "בנייה מחדש" זה משהו שלא נמצא בלכסיקון של היאנקיז. בנייה מחדש לא מביאה את יושבי הראש של החברות מוול־סטריט לשורה הראשונה ביציע, ובלעדיהם מה כל זה שווה.
לארבעת הכישלונות המהדהדים הנ"ל צריך להוסיף את המטס, שלא משנה מה הם מנסים, הם נשארים איומים; את הג'טס, שיראו את הפלייאוף בטלוויזיה זו השנה השלישית ברציפות, מה שיתן להם מספיק זמן לחפש קוורטרבק שלכל הפחות יידע איך מחזיקים את הכדור; ואת הניו־ג'רזי דווילס, הניו־יורק איילנדרס והניו־יורק ריינג'רס שאת העונה של שלושתן אפשר לרשום על הקרח.
אין ספק כי בסופו של דבר זה סתם צירוף מקרים ולא משהו שמבשר על זריחתה של שקיעת הספורט בניו־יורק. אבל אפילו צירופי מקרים זה משהו שבניו־יורק מתייחסים אליו כאל תירוץ. העיתונות ברוטאלית והאוהדים דעתניים במאות שפות ומבטאים. ייקח להם עוד הרבה זמן לסלוח לכל הקבוצות האלה על כך שבסוף 2013 כל מה שנותר לעיר הכי גדולה בעולם זה לשנוא את טום בריידי.
לפנייה לכתב/ת 
