"המטפחד": התקף חרדה, אבל בשליטה

ליאורה אילון היא תושבת כפר עזה, מנחת קבוצות ומטפלת אישית, שהחליטה להעניק לילדי הדרום כלים להתמודד עם החוויות המטרידות האלה, והפחדים שצפים בעקבותיהן. אל ספרה "המטפחד של ירדן" היא יצקה את מאפייני החיים המוכרים לילדים המתגוררים ביישובי הנגב: סבא שמוליק מזמין את נכדתו ירדן לטיול אל הגבעה כדי לראות אם כבר פורחים החצבים, אך זאת האחרונה מהססת להתרחק מהבית, שמא תישמע אזעקה והם ימצאו את עצמם הרחק ממרחב מוגן.

"המטפחד". להפוך את הסיטואציה לקלה יותר(איור: כריסטינה קדמון)

פחד זה עניין לגיטימי

הדבר המשמעותי הראשון שעושה אילון הוא להעניק לגיטימציה לפחד. היא מאפשרת גם למבוגרים לחוש אותו, ומציעה להם להתמודד עמו תוך חיפוש משותף עם הילדים אחר פתרונות, כי "ככה יהיה לנו יותר קל". כצעד שני, היא מפרקת את הפחד לביטויו השונים ומציגה לילדים את ההתגלמויות השונות שלו, כדי לסייע להם לזהות את תחושותיהם ולהבין מה עובר עליהם. האחד עשוי לחוש את הפחד כדפיקות לב חזקות, השני כמחשבות שמתרוצצות במהירות בראש, השלישי בדמעות הזולגות מעצמן, והרביעי כמעט מפסיק לנשום. כל אלה אפשריים ולגיטימיים, אומרת אילון, ונראה כי תמלול הרגשות ומתן שם לתחושות המציפות בעת המצוקה, חשובים לא פחות מאשר איתור פתרון ממשי לפחד - אם בכלל אפשרי הדבר.

גם המבוגרים מודים בפחד

הילדה ירדן היא שממציאה בסיפור את הכלי שמסייע להתמודד עם החרדה: מטפחת אדומה שלתוכה טומנים מנטרות חוזרות, כדי למקד את התחושות השונות במילים מרגיעות ולהיזכר ברגע האמת בפתרונות האפשריים. שגיא, למשל, עוצם את עיניו חזק ואומר למטפחת שהוא מעניק לירדן "כששומעים 'צבע אדום' והלב מתחיל לרעוד, שלוש נשימות יעזרו לי מאוד". לעומת זאת פז, שטוענת כי היא אינה מפחדת כלל, אומרת למטפחת "מי שאצלו הפחד מיותר, יכול לעזור לכל השאר!". גם סבא המבוגר משתמש במטפחת, וחוזר על המילים שארזה לו ירדן.

מה עושים כשיש אזעקה?

"המטפחד של ירדן" כתוב בטון פסיכולוגיסטי ברור ומטרותיו הן (גם) חוץ-ספרותיות. אף על פי שאילון מניחה את המילים בפיהם של ירדן והילדים האחרים, הקול המבוגר הנחשף בהן מנסה להתיילד ומנוסח בדיוק מחשיד: "כשיש אזעקת 'צבע אדום', בלי להרגיש העיניים שלי מתחילות לבכות", אומר בסיפור שגיא.

"אני חושב שזה סימן שאני פוחד, אבל רק קצת. סהר, אחי בן השנתיים, בוכה מאוד בכל פעם שיש אזעקה וזה סימן שהוא פוחד יותר ממני. עכשיו הוא נמצא אצל סבא וסבתא שגרים ברעננה. והם שומרים עליו שלא יפחד כל כך".

בסיפור מסוג זה יש טעם לשאול האם יכלה אילון להקנות את הכלים להתמודדות תוך שימוש בסיפור אחר, מעודן וכללי יותר? שהרי מה שהיא מציעה רלוונטי לכל ילד באשר הוא, האחד מתמודד עם פחד ממפלצות בלילה והאחר חושש להיפרד מאמא בבוקר בגן. לטעמי, הפתרון של ירדן אמנם אוניברסלי, אך יש ערך רב להנכחת ילדי הדרום בספרות הילדים בישראל - ולהנכחת דמויות קונקרטיות ככלל. המדפים מסוגלים להכיל מגוון רחב של ספרי ילדים, ובהם ראוי גם לייחד מקום לשיקוף דמויות שהילדים יכולים להזדהות איתן ולמצוא את עצמם בסיפורים הקרובים לעולם ולביתם.

לתחושה הריאליסטית הזאת תורמת כריסטינה קדמון באיוריה. קדמון משתמשת בטכניקה מעורבת המתבססת בחלקה על מה שנראה כעיבוד תצלומים, ומרבה באיורי תקריב של הדמויות, המאפשרים דיוק בהבעות הפנים ובהחצנת הרגשות. האיורים של קדמון גם מציגים שוב ושוב את דמויות ההורים הנעדרים כמעט לחלוטין מן הטקסט של אילון. איפה חלקם בנחמה, בחיבוק, בהרגעה? הפעם, למאיירת הפתרונים.