מקלט נפשי: רגע של שלווה בתוך הפחד

החדר הקטן והדל נראה חד כל-כך לאחר שנשימתן של נסיכותיי הופכת כבדה עם שקיעתן בחלומות. הכביסה התלויה ברישול על החבלים הארעיים, הארון שדלתו רעועה ונדמה כי מט ליפול על כל תכולתו, ציורים שציירנו יחד לחמם את הקירות החשופים כשרק הגענו.

עוצמת עיני במיטה התכולה המנוקדת, והכאב והפחד כמו חוברים שוב ושוב, לתמונות שממאנות לסור מעיני. ריצודים ריצודים של יד הרוע שמחתה את התום והטוב בו דבקתי בעיקשות אין קץ, עד כי לא יכלה עוד האמת לשאת את המציאות הקשה.

שתי בנותיי זהובות השיער אחוזות ואוחזות בי משני צידי גופי במיטה, כאילו מנסות בגופן השברירי והדק לאזן אותי במשקולות של זהב. אני אוספת אותן אלי ונושמת בנשימה מתואמת, אחת ועוד אחת, את נשימות החיים, אלו שאיבדו את וודאיותן.

המיטה תחתינו קשה והמזרון הדקיק לא מצליח לטשטש את חיבורי הברזל הקשים, הצורמים בגבי. ידיי נעות בקצב חולמני, אך בטוח, במעלה גופן הטהור ואני מרככת באהבתי את קושי מצען ובעצם את קושי מציאות חיינו החדשה, מעמיקה את שנתן ומתנחמת בכך גם בעצמי.

מבקשת לעצמי רגע של חסד, רגע שקט, בתוך הסדק המבוהל שנפער בנשמתי, אך השקט הניכפה, כמו בעל כורחו, דווקא מביא איתו מילים ושתיקות רועמות, ועוד מילים. אותן שניות בהן כמו נורתה בי המילה "מקלט" יחד עם יריית הסכנה במלוא עוצמתה. ירייה של אמת ישירה וכואבת, אך מהירה כל כך עד כי אין לי זמן אפילו לדמם את הכרתה.

המילה "מקלט" מהדהדת בי שוב ושוב, רועמת וכואבת בתוכי וכל הידהוד שלה עמוק יותר, כואב יותר, מפחיד יותר. והיא ממשיכה ומהדהדת, ממשיכה ורועמת בי כל הדרך במונית המילוט, עד כי הופכת היא למציאות חיינו החדשה.

מקלט.

ימים ארוכים חלפו בטרם הבנתי כי אותו רגע מטלטל, בו נשמטה האדמה תחת רגליי וביתי, היה הרגע בו חיי החלו להינצל. הרגע שממנו ואילך, למרות קשיים וכאבים עד עומקי עומקים, זכיתי ביקר מכל.

"חרדית דרוזית ואתיופית מטגנות לביבות במטבח " - נשמע כמו התחלה של בדיחה בעלת זקן, אבל כאן, במקלט לנשים מוכות, המציאות מפגישה את הלב והנפש מבלי להפלות בתפאורה.

במקום הזה, אספתי ידע עמוק שאין שני לו בחוכמתו. למדתי אהבת אדם נקיה, זכה, ישירה. לעיתים כואבת, לעיתים מציפה אבל בעיקרה תומכת אוהבת חמה ומחבקת. זכיתי במתנה לחיים. זכיתי בחיים. זכיתי בכל מי שסבב סביב הקירות הגבוהים. את המקום, על אף קירותיו הערומים ודלות תכולתו, אופף קסם מיוחד, ולשוהים ולנוגעים בו, נשמה ונשימה ייחודיים.

ואני,

כמו נולדתי מחדש.  

נטולת מטלטלי העבר, ורק אוחזת בביטחה בעוצמתי הקדומה והאינסופית ובשתי בנותיי, נשמות אפי, אהובות נפשי, וכל השאר זוטא שעוד רבים לה תחליפיה. הגדרות שהקיפו את נישמתי, עוד בטרם הפכו למציאות מראתית עבורי בקירות המקלט, הופלו על ידי. הופלו ולא יקומו עוד.

אני חופשיה מכבלי הטירוף של הרוע שאחז בשלשלאות כבדות כ"כ בנשמתי. חופשיה לחיי.

חופשיה לעצמי.

חופשיה לבחור.

חופשיה לממש.

חופשיה לאהוב.

וכמה אהבה יש בתוכי.

• רנית אלוביץ, בת 40 ואימא לשתי בנות, שהתה באחד ממקלטי ויצו בדרום הארץ למשך תקופה של כחצי שנה, לאחר שהחליטה להתנתק מהמסגרת האלימה בה הייתה מצויה ולהפוך את חייה לטובים יותר עבורה ועבור בנותיה. במשך התקופה הזו עברה התמודדות קשה והצליחה לשקם את חייה ולהחזירם למסלול, יחד עם שתי בנותיה לצידה.
  

• אירוע ההתרמה השנתי של ויצו - תנועת הנשים הבינלאומית הגדולה בעולם וזוכת פרס ישראל -  למען ילדים ונשים נפגעי אלימות יתקיים ב-1.1.14 בשעה 19:30 במהלכו תוצג הצגת הבכורה של המחזמר " דבר מצחיק קרה בדרך לפורום" בתיאטרון הקאמרי, ת"א. המטרה היא לגייס את הציבור בישראל לתרום למען אלפי ילדים, נוער ונשים בסיכון ולהוצאתם ממעגל האלימות והמצוקה. לפרטים וכרטיסים: האגף לגיוס כספים ויצו ישראל טל': 03-6923776/9, galitn@wizo.org