האקטיביזם השיפוטי ניצח את ילד המריבה

באפריל 2005 החליט בית המשפט העליון בראשות אהרון ברק להשאיר את "תינוק המריבה" בידי מאמציו. גם אז, כמו בימים אלו, הייתה הפסיקה רוויה במלל אידיאולוגי על "טובת הילד", במהלך טיהור שרץ גזילת התינוק מאמו. וכך, לאחר קרוב לתשע שנים חזר בית המשפט העליון וחיזק את מוסד האימוץ בישראל לטובת בעלי הכוח על חשבון קבוצות מוחלשות.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

ילד אסור, ילד מותר / נעמה כהן פרידמן

ביטול החלטתו הקודמת של בית המשפט העליון להחזיר את התינוק למשפחתו הביולוגית מבהירה באופן בוטה כי ה"חזקים" יכולים לקבל תינוקות של ה"חלשים", שמוסדות השלטון יבטיחו כי כל אפשרות לכרסם בפריבילגיות של הראשונים תיאטם. כך העצימה הפסיקה האחרונה פעם נוספת את סמכותן, הדרקונית בלאו הכי, של רשויות הרווחה המשרתות בנאמנות את הקבוצות החזקות.

שוב נחשף מקומה של פקידות הסעד כ"שוט" של החברה כלפי העניים (בלשונה של חוקרת העבודה הסוציאלית ד"ר מילי מאסס) וככלי של המדינה לחלוקה מחדש של תינוקות כדי לחזק את תמיכת הקבוצות המבוססות. פסק הדין הנוכחי מבליט בקיצוניות את המשמעויות החברתיות הללו: תינוק שחור, בן למשפחת עולים מאתיופיה, הועבר להורים לבנים, ותיקים וכנראה מבוססים.

במקום לתבוע את הענשתה של מערכת הרווחה על החבלה בניסיונן של האם והדודה של התינוק להשאיר את התינוק במשפחה, אימץ בית המשפט את מעשיה הפסולים והמלצותיה המוטות ועמד מאחורי הטענה השקרית שהדברים נעשו "לטובת הקטין". האם לפקידות הסעד ולשופטים ניתנה הנבואה המאפשרת להם לדעת כיצד ישפיע ניתוק התינוק ממשפחתו הביולוגית והחיבור למשפחה מאמצת בהמשך חייו?

ומנין הערובה שחייו במשפחה המאמצת יהיו טובים יותר מחייו במשפחתו הביולוגית? אחת התופעות המוכרות בהקשר זה היא שילדים מאומצים סובלים מקשיי "זהות", מחיפוש אחר שורשי משפחותיהם כל חייהם. בפסיקתו החדשה מחק בית המשפט העליון את כללי הצדק הטבעי-האנושי וקבע שילדים שייכים למדינה ולא למי שהביאם לעולם. במקום להיות הגורם שמבטיח את זכויות האדם הטבעיות להורות, הוא הפך את המדינה לגורם שולט על הדבר הכי משמעותי עבור האדם: צאצאיו.

הכול סחיר - גם ילדים

אם יש הוכחה מושלמת לכך שהמדינה המודרנית הפכה לעריץ המשתלט על חיי נתיניו ומנכס לעצמו את פרי עמלם ופרי בטנם - זו ההחלטה האחרונה של בית המשפט העליון, ביחד עם מערך הסעד שמנהל עבורו את גזילת הילדים מהוריהם. המלך שלמה, שהיה גבר ושליט מוחלט בעת העתיקה, הבין את עליונות הקשר הביולוגי של האם אל ילדה. היום - במדינה המודרנית, כשהטכנולוגיה הולכת ומשתלטת על ההולדה וכאשר ניתן לשכור רחם - הכול סחיר והקשר הביולוגי נדחק לקרן זווית. בחברה שכזו, שבה ערכה של הביולוגיה הולך ונמחק ותינוקות הם יותר ויותר תוצאה של טכנולוגיה, אפשר להשתמש בתינוקות בקלות לצורכי מסחרה חברתית ופוליטית.

קשה שלא לחשוב גם על ההיבט המגדרי בכל הפרשה. פקידי הסעד, שרובם ככולם נשים, משמשים את המדינה בהליך פגיעה באמהות מוחלשות, גם במקרי אימוץ וגם במקרים רבים מאד של לקיחת ילדיהן למוסדות ולאומנה. על המפגש ההרסני בין הנשים כפקידות סעד לבין נשים מוחלשות חד-הוריות, עולות, עניות ועוד, שהן "מטופלות" שלהן, דיברה כבר ברברה סבירסקי ב-1984 בספרה "בנות חוה בנות לילית".

המפגש בין נשים משני צדי המתרס, בין בעלות מעמד חברתי-מקצועי-כלכלי מבוסס לבין נשים ממעמד נחות מהן הוא פטאלי עבור הקבוצה המוחלשת. במפגש זה יכולות פקידות הסעד לראות את הנשים ה"אחרות" ממקום מנוכר, לתפוש אותן כ"אמהות לא ראויות" ולקחת מהן את ילדיהן ללא נקיפות מצפון ובהרגשה שהן ממלאות את "ייעודן המקצועי". גם נשים שופטות, כמו מרים נאור, יכולה להיאטם הן ל"קשר הדם" והן לזהות המגדרית שלה. רוממות מעמדה המקצועי-חברתי מחייב אותה לפעול ולדבר ממש כפי שהיא פועלת ומדברת, נגד הלב והרחם. פרופ' אהרון ברק בוודאי גאה בה כעת.  

פרופ' אסתר הרצוג, אנתרופולוגית חברתית, מרצה במכללת לוינסקי ובמכללה האקדמית בית ברל ומרכזת פרלמנט נשים .

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il