מרחב מוגן: ענר פרמינגר על "החיים בינתיים"
עלילת "החיים בינתיים" מלווה משפחה שמתנתקת מהעולם במשך 48 שעות אחרי פיגוע. עבור הבמאי ענר פרמינגר הצילומים היו חוויה דומה עם בנו ובתו, שליהק כשחקנים. "יצרנו בתקופת החזרות משפחה שלמה" הוא מספר
בסרטו החדש "החיים בינתיים" הבמאי הוותיק ענר פרמינגר ("גולם במעגל", "הגרעין הקשה") עוסק בתא המשפחתי כמוגן ומגונן במציאות הישראלית - אם, אב, אח ואחות השוהים אחד לצד השני בדירה אחת מסוגרת ומנותקת משאר העולם במשך 48 שעות. זהו הבסיס העלילתי, אולם הוא משיק למה שהתרחש על סט הצילומים, בו פיקח הבמאי על השחקנים הראשיים חגית דסברג ואייל נחמיאס וגם על שני ילדיו מתן ותמר, שמגלמים את ילדי המשפחה.
למדור הערות הבמאי פרמינגר מספר כי ליהוקם של הקרובים אליו ביותר לא היה קל. אמנם בנו הבכור מתן הוא שחקן, אולם בתו הצעירה תמר היססה בנוגע להצעתו להשתתף בסרט ואף דחתה אותה. אחרי שהוא ערך לה אודישן והשניים צפו בו יחדיו, היא השתכנעה לתת לו צ'אנס. "הם לא היו צריכים לשחק אחים, הם אחים", מסביר פרמינגר על ההגיון מאחורי החלטתו, "הדבר הנפלא היה שעם חגית דסברג ואייל נחמיאס יצרנו בתקופת החזרות משפחה שלמה".
האירוע שמניע את העלילה של "החיים בינתיים", הוא פיגוע טרור לו עדה האם רותי (דסברג ששיחקה גם ב"גולם במעגל" ב-1993). בעקבותיו היא מבקשת לכלוא את בני המשפחה בביתם, במנותק מכל העולם שבחוץ. זאת בניסיון לגונן עליהם ולהחזיר את השליטה על חייה ועל חייהם לידיה. מה שעשוי אולי להיות בסיס לזוועתון אימה קלסטרופובי, מהווה תחת ידי פרמינגר אכסניה לבחינה של דינמיקות משפחתיות בתוך הישראליות.
במאים נוספים מספרים על סרטיהם ב-ynet
- יונתן גורפינקל על "שש פעמים"
- דני רייספלד על "פנתר לבן"
- עמי ליבנה על "שרקייה"
- עמנואל נקש על "כידון"
- יובל אדלר על "בית לחם"
- ארי פולמן על "כנס העתידנים"
"זה סרט מאוד אישי עבורי והוא עוסק קודם כל באינסטינקט הכי בסיסי של אמא, אבל גם של אבות - להגן על הילדים שלנו, ולהיות בשליטה", אומר פרמינגר, "בעצם אנחנו לא מסוגלים להגן על הילדים שלנו ולהיות בשליטה, כי קורים דברים שאנחנו לא יכולים לצפות אותם. והדבר הזה הוא מאוד קונקרטי במציאות הישראלית של פיגועים, של מלחמות, של ילדים שהולכים לצבא.
"אנחנו כהורים מאפשרים את זה, ושולחים אותם לצבא וגאים בזה. והם מסתובבים ברחובות עם סכנות פיגועים. הפנטזיה הזאת, שכל המשפחה יכולה להיות ביחד, ויש דינמיקה משפחתית במשך 48 שעות - בלי תקשורת, בלי עולם חיצוני. על זה הסרט בעצם".
פרמינגר מספר על הקשיים הרבים שנבעו מהצילומים בתוך הדירה, ועל ההסתגלות התמידית שהצלם רוני כצנלסון, התאורנים, השחקנים ושאר אנשי הצוות נדרשו לה בחלל הקטן שעמד לרשותם. עם זאת, הבמאי מודה כי הסצנה המסובכת ביותר בסרט היתה דווקא זו שצולמה בחוץ: סצנת הפיגוע בשוק. "הסצנה העמידה בפנינו את הדילמות הקשות ביותר. לא רציתי להראות פורנוגרפיה של פיגוע, אבל היה לי מאוד מאוד חשוב להראות את הטראומה שהאמא עוברת", הוא מסביר.
הבעיה העיקרית בצילומים בתוך השוק היתה שהסוחרים לא הסכימו שאלו יתקיימו בשעות הפעילות שלהם. לפרמינגר הוכתב כי ניתן יהיה לצלם רק ביום ראשון בין שש לעשר בבוקר. "אי אפשר בארבע שעות לעשות סצנה כזאת", קובע פרמינגר ומספר על ההיערכות: "הגענו במוצאי שבת, והכנו את כל הארט של השוק, האפקטים, הניצבים, איפור, תפאורה ועשינו גם חזרות. בשתיים בלילה שלחנו את האנשים לנוח וחיכינו עד שהצלם אמר: 'יש מספיק אור - אפשר לצלם'. בעשר אמנם הפסקנו לצלם, אבל הסוחרים עדיין כעסו עלינו כי עד ארבע אחר הצהריים הם היו צריכים לנקות את השוק".
