הרב אלון לא מצורע, משה כן
משה היה מצורע, ולמד מצרעתו הלכות צניעות. הרב מוטי אלון הוא באמת לא מצורע, והוא בוודאי לא צנוע. הוא פגע בגברים שבאו לקבל את עצתו, ולכן אסור לו ללמד תורה בישיבה
מכות גוף
שתיים מתוך עשר מכות מצריִם פגעו בגופם של המצרִים. הראשונה היא מכת שחין, מתוארת בפרשת השבוע כמחלה הפוגעת קשות בעור: "וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם" (שמות ט', י'-י"א).
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
מכת עור זו היא הקדמה למכת הגוף השנייה והסופית - מכת בכורות - שפגיעתה תחלץ את בני ישראל משעבוד מצריִם.
הכל חוזר עלינו
עם יציאתם של בני ישראל ממצרים, הם זוכים להבטחה אלוהית מרגיעה: "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה... כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שמות ט"ו, כ"ו). על כן, לא מפתיע לגלות שכאשר בני ישראל עושים את הרע בעיניי ה', הוא מפנה לעברם את חרב מכות מצריִם.
מעניין לשים לב לכך שמכל מכות מצרים, "זכתה" מכה אחת בלבד להיכנס לרשימת הקללות שיבואו על בני ישראל אם יפרו את הברית עם אלוהים. המכה שתחזור כבומרנג היא מכת שחין: "יַכְּכָה ה' בִּשְׁחִין מִצְרַיִם", מאיימת התורה בדברים כ"ח, ועם לא די בכך, חוזר האיום כמה פסוקים מאוחר יותר: "יַכְּכָה ה' בִּשְׁחִין רָע עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קדקודך".
השחין, על כל גרסאותיו הנוראות, הוא מכת מצרים המסתובבת בעולם ונוקמת את נקמות ה'. לכן מכונים חולי השחין: "מוכי שחין". כאילו תכליתם של אנשים אלה לספר דרך גופם את סיפור הגלגל האיום של הענישה האלוהית.
שחין וצרעת – נגעים ברשות הרבים
השחין והצרעת נחשבים מקרא ובספרות חז"ל לשני נגעי גוף שונים, ויחד עם זאת דומים. שתי עובדות החוברות יחד,
לוכדות את הלוקים במחלות אלו במלכודת קהילתית איומה; אלו שתי מחלות עור שקשה ואף בלתי אפשרי להסתירן מהקהילה, ושתיהן זכו ל"יחסי ציבור" המציגים אותן כעונש דתי. השילוב בין תפיסת העונש לבין נראות הנגע, גורם לנפגעים להסתובב בקהילה (או בשולי הקהילה, בהסגר) כסמל מהלך של החטא ועונשו.
בפרשת השבוע הקודמת סופר לנו על כך שמשה עצמו, בשעה שפקפק ביכולתו להוציא את בני ישראל ממצרים, לקה בצרעת: "וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג: וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ". (שמות ד', ו'-ז').
משה מצורע, פרעה לוקה בשחין, והקירבה בין המנהיג הטוב והגואל, למנהיג המרושע והמשעבד - מעוררת מחשבה.
הזדמנות לחמלה
כשהמנהיג הטוב שעתיד לנצח, מקבל לרגע את חייו ואת דינו של המנהיג הרע שיובס - נוצרת הזדמנות לחמלה. אפשר לראות בצרעת הקלה שתקפה את משה ערב חזרתו למצרים; ניסיון אלוהי לתת לו לחוות מעט ממה שהוא עומד להמיט על המצרִים. העובדה שאלוהים חושב שהעונש צודק וגם באמת יתרחש, לא אומרת שמותר למשה להקל ראש בעוצמת הסבל שהוא נושא במטהו.
נדמה לי שהשיעור האפשרי בחמלה, שיילמד מהקרבה בין הצרעת לשחין, נמצא במוקד המדרש הבא (אבות דרבי נתן נוסח א, פרק ט): ''והאיש משה ענו מאוד'... שלשה מיני מוכי שחין נבראו בעולם: לח, יבש בעל פוליפוס (שחין הגורם לריח רע) והייתה נפשו של משה נמוכה מכולם".
שוב צרעת, הפעם צרעת מרים, ודווקא בלב סיפור זה בוחרת התורה להודיע: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". המדרש בוחן את סמיכות הפסוקים, וקושר את הצרעת עם צניעותו של משה ועם מוכי השחין. אין בעולם, אומר הדרשן, אנשים שפלי רוח כמוכי השחין, שהרי הם נושאים בפצעיהם הפתוחים קללת קהילה ואל, ומשה, שבראשית שליחותו טעם את טעם סבלם, הצליח להשתמש בחוויה זו על מנת ללמד את עצמו צניעות.
אין גבול לצביעות – הרב מוטי אלון לא מצורע
עוד לא יבשה הדיו על פסק הדין של עבריין המין הרב מוטי אלון, וכבר נודע שהרב חיים דרוקמן, ראש ישיבת "אור עציון", הזמין אותו ללמד תורה בישיבתו. הרב דרוקמן, חתן פרס ישראל, אינו סומך על בית המשפט, ומזמין עבריין מין ללמד בחורים צעירים תורה. לרב דרוקמן יש כבר מוניטין בהשתקה ובתמיכה ברבנים עברייני מין, כך שיש להצטער על מעשיו, אבל אין להתפלא.
הפוך גוטה, הפוך
היו שיצאו השבוע להגנתו של הרב דרוקמן, בטענה כי האחרון נזהר שהרב אלון לא יהיה כמצורע. והם צודקים: הרב אלון אינו מצורע, אלא עבריין מין. מצורע הוא אדם אומלל, שמסיבות לא ידועות נחתה על גופו מחלה איומה הגובה ממנו, בנוסף לסבל הפיזי, גם מחיר קהילתי כבד.
בניגוד לכך, הרב אלון לא חלה במחלה מסתורית, כי אם המיט במו ידיו אסון על עצמו, ובעיקר על כמה מתלמידיו (עדות של תלמיד אחד התקבלה בבית משפט, אך זו לא הייתה העדות היחידה). השוואת הרב אלון למצורע היא בחירה אומללה, ובאותה מידה גם מאירת עיניים. משה היה מצורע, ולמד מצרעתו הלכות צניעות. הרב מוטי אלון הוא באמת לא מצורע, והוא בוודאי לא צנוע. הוא עבריין שפגע בגברים שבאו לקבל את עצתו, ולכן, בדיוק לכן, אסור לו ללמד תורה בישיבה.
האם הרב מוטי אלון יכול לחזור בתשובה?
אני באמת לא יודעת. על פי ההלכה היהודית, על שאלה זו יכולים לענות רק הנפגעים ואלוהים. הרב אלון צריך לבקש מנפגעיו בארץ ובשמים סליחה, ואחר כך הוא צריך לעבור את כל תהליך התיקון והתשובה, ולקוות לרחמי אדם ואל.
אבל הוא בכלל לא רוצה לחזור בתשובה
כידוע לכל מי שראה את הופעתו הזחוחה של הרב אלון בטלוויזיה, חזרה בתשובה לא נמצאת ברשימת התוכניות שלו לעתיד הקרוב. לאחרונה נראה הרב אלון כשהוא מלא בעצמו, וגאה בפועלו. הוא באמת לא מצורע, והודות לפועלו של הרב דרוקמן, הוא גם לא מרגיש מנודה. מי שמרגישים מנודים מול חיבוקו של הרב דרוקמן, הם דווקא הקורבנות.
וסתם מתוך סקרנות
אני תוהה מה אומרים לעצמם ההורים של תלמידי ישיבת "אור עציון".
ובבית המדרש של הטוקבקים: באיזו מכבסה אנחנו עובדים?
בפרשה הקודמת התייחסתי למצבם האומלל של הפליטים המבקשים מקלט בישראל. בעצב גדול ראיתי
שרוב התגובות תוקפות את הדרישה לדאוג להם. צורת ההתקפה המקובלת הייתה לתקוף את ההגדרה שהצעתי. קיבלתי תיקונים בשם החוק הבינלאומי, בשם חוקי מדינת ישראל ובשם ההיגיון הבריא (של מי?)
הדרך הקלה להקל על המצפון היהודי שלנו, היא לשנות לאנשים הסובלים האלה את התואר. הדרך הקשה היא לאפשר להם לחיות. בנחמת ההגדרות ננוחם.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
