הורים נוטשים: מה קורה כשהם חוזרים לחייכם?
הורים שנטשו את ילדיהם או שניהלו איתם מערכת יחסים קשה, צצים לפתע בחייהם כשהם מזדקנים ונזקקים לעזרה. הסיטואציה יוצרת קונפליקט אצל הילדים: האם לנקום ולהתעלם או להתעלות על המשקעים ולתמוך. מוסף "זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות" עם הדרך לפתרון
"כשהייתי בת שמונה החיים שלי עברו טלטלה קשה. אבי פשט רגל, התגרש מאמא ועבר לקנדה. לאחר כמה זמן הוא שיקם שם את חייו, התחתן עם אישה מקומית ואיתנו שמר על סוג של קשר, בלהבה נמוכה. 44 שנים אחרי שהתרחק מאיתנו ולא לקח שום חלק פעיל בחיים שלי ושל אחותי, הוא חזר פתאום לארץ נחוש לאיחוד משפחתי.
"עכשיו, כשהוא בן ,67 הוא פתאום נזכר שיש לו בנות. ולשיטתו המעוותת, מי אם לא הן יטפלו בו כשיזדקן? הוא נחת לנו על הנשמה ואנחנו לא ממש יודעות איך לאכול את זה. להתקרב אליו, להזמין אותו אלינו לארוחות, זה לא דבר שבא לנו. מצד שני, אם נתעלם ממנו נרגיש אשמות, נרגיש שאנחנו חרא של בני אדם, שמתנהגות בדיוק כמו שהוא התנהג אלינו. אז מה עושים? מה שברור לי זה שמה שלא נעשה, לא יהיה לנו טוב עם זה. לכל החלטה שנקבל יהיה תג מחיר גבוה ויקר."
עם הקונפליקט הזה מתמודדת בימים אלה נילי (42), מזכ"לית בחברה פיננסית, נשואה ואם לשניים. עד לשבר שקרע את המשפחה, גדלו נילי ואחותה, המבוגרת ממנה בשלוש שנים, במשפחה מתפקדת. "גדלנו בבית עם אמא אכפתית וקרובה ואבא קצת אדיש. מצבנו הכלכלי, בזכות העיסוק של אבא, היה מצוין. נסענו איתו לחופשות סקי, קנינו מה שרצינו והבית היה פתוח וקשוב."
"לא לפתוח את הדלת"
בסדקים שבישרו את תחילתה של תקופה אחרת בחייה היא הרגישה רק כחודשיים לפני שהכל התפוצץ. "הזוגיות של ההורים שלנו, לפחות כפי שהבנתי אותה ממרום גיל ,8 הייתה תקינה וחברית. הם צחקו הרבה, אבא תמיד חיבק את אמא והחמיא לה, ולכן כשהתחילו ביניהם הסתודדויות, ובהמשך צעקות, התפלאנו. הבית החם שלנו הפך למקום שלא היה נעים להימצא בו, בעיקר אחרי שאמא הזהירה אותנו לא לפתוח את הדלת לזרים ולא לחתום על דואר רשום. לא הבנו אז שאבא קרס כלכלית ונרדף על ידי נושיו. האווירה העכירה, הוא כבר לא התעניין בנו והיה מרוכז בעצמו," היא מתארת.
הנישואים לא שרדו את ההתרסקות העסקית. הוריה התגרשו. "כשאבא ארז, הוא זימן אותי ואת אחותי לשיחה ודיקלם טקסט מלא הבטחות. 'התגרשתי מאמא, לא מהילדות שלי. תמיד אשאר האבא הדואג והאוהב שלכן. תבואו אליי הרבה, נעשה חיים," משחזרת נילי.
כחודש אחרי שעזב את הבית הוא נפרד מבנותיו בהבטחה שגם מרחוק יהיה אבא פעיל ומסור. הוא לא פירט למה התכוון, ואז טס לפתע לבנות לעצמו חיים חדשים בקנדה. "מזמן שהוא עזב את הבית, והרבה אחר כך, אחותי ואני הזדקקנו לליווי פסיכולוגי; כי לא רק שהמשפחה הבטוחה והמתפקדת שלנו התפרקה לנו פתאום, גם נעלם לנו האבא. אבל לא לגמרי. לכאורה הוא היה. הוא הקפיד להתקשר, לפחות בהתחלה, אבל זה היה מתעתע. אף פעם לא ידענו מתי הוא יתקשר שוב. לכן הקשר איתו היה על כרעי תרנגולת."
לנטישת האב הייתה השפעה מהדהדת על חייה. "כשבגיל 14 בערך התחילו קשרי בוסר עם בנים, אני זוכרת שהייתי כל כך חשדנית, שלפני סתם יציאה לסרט הייתי חופרת לנער המסכן. רק בדיעבד הבנתי שחיפשתי דמות גברית יציבה שלא תעשה לי את מה שהדמות הכי יציבה בחיי עשתה לי."
ביקור פעם בשנה
פעם בשנה הגיע האב לביקור, שופע מתנות ונדיבות, ואז שב ונעלם. "כל השנים היה לנו את מספר הטלפון שלו, אבל הבדלי השעות בין ישראל לקנדה והחשש שהאישה שלו תענה מנעו מאיתנו להתקשר. זה הפך אותנו למצפות כרוניות. אולי הטלפון הזה הוא מאבא? אולי מחר הוא יתקשר? לא היו שום ודאות, ביטחון ורציפות בקשר איתו."
גם באירועים יוצאי דופן בחיי בנותיו הוא לא השתתף. "כשעשינו בגרויות, כשהתגייסנו, כשעברנו טסט, כשנרשמנו לאוניברסיטה - את כל זה הוא החמיץ, כי עם השנים הזרות ניצחה, לא הרגשנו שבאמת אכפת לו ולכן גם בקושי שיתפנו אותו."
לחתונות שלהן דווקא הגיע, ולדבריה, שיחק את דמות האב בטבעיות. "הוא עמד בכניסה, על יד אמא, לחץ ידיים, שפע חיוכים, התגאה בבתו הכלה היפה. בא לי לצעוק 'רגע, מה נסגר איתך? לא מרגיש לך שאתה מזייף"'? כשהתבשר על הולדת נכדיו, שלח מתנות והבטיח להגיע לעיתים קרובות יותר. "אבל אבא שלי לא מקיים, וכך קרה שנכדיו בקושי מכירים אותו."
לפני כשנה הבחינו בנותיו שהוא מנסה להדק איתן את הקשר. "הוא התחיל להתקשר באינטנסיביות לכל אחת מאיתנו, התעניין בפרטי פרטים, עד שהכשיר, להבנתו, את הקרקע, ואז הטיל את הפצצה: הוא סיפר לנו שנפרד מאשתו ושהוא חוזר לארץ. 'אני רוצה להיות קרוב לילדות ולנכדים שלי', ככה הוא הצהיר, בלי בושה," מספרת נילי.
הוא שכר דירה והתחיל לבקר בבתי בנותיו, מצויד במתנות יקרות ערך. "בטוח שהא קנה חזרה את מקומו הטבעי, הוא התחיל להעיר לנכדיו, להתערב בוויכוחים ביניהם, אשכרה סבא מעורב. כל אחת מאיתנו הגיבה באופן שונה, אבל לשתינו קשה לעכל פתאום אבא שנטש, ודקה לפני שהוא נחלש, הוא חוזר כדי שנהיה שם בשבילו."
ד"ר יוכי בן-נון, פסיכולוגית רפואית והתפתחותית ויו"ר הסתדרות הפסיכולוגים, מסבירה: "גם אם יחסי הילד-הורה נורמטיביים ואוהבים, היפוך התפקידים הזה, כשהילד הופך להורה של הוריו וצריך לדאוג להם, קשה מאוד. ולא חשוב בני כמה הילדים, כי 'ילד נשאר תמיד ילד' והוא זקוק להיררכיה שבתוכה גדל. הצורך הפסיכולוגי שלו מצריך הורה חזק ובריא. זה מגונן עליו. הסוגיה הזו קשה לעיכול רגשי שבעתיים אם היחסים היו קשים כבר מהילדות, אם ההורה לא נתן לילד בסיס בטוח, אם הוא לא נתן דוגמה של מסירות ונתינה - אך עם הזדקנותו הוא מצפה לקבל בדיוק את זה.
"אותו הורה זונח, שהתעלם ולא העניק, חרת באופן עמוק בנפשות ילדיו עלבונות וכעסים שעם השנים אולי שככו, אך כעת הם צפים ומרימים ראש. נזקי הילדות האלה יוצרים אנדרלמוסיה רגשית מטלטלת בנפשם של ילדים בוגרים להורים. ילד מפנים את דמות ההורה כמודל להתנהגות, התנהלות והתמודדות עם החיים. אם הוא לא מקבל מהורה נתינה, חמלה והשתתפות, הוא יתקשה לתת לו אותם. ולא רק לו: הנטישה הפיזית או הרגשית של ההורה תזיק ותשפיע על כל מערכות היחסים שיבנה ותשבש אותם," מסבירה ד"ר בן-נון.
לדבריה, כשהורה כזה חוזר לחיי ילדיו, הוא מציף את כל הטינה שחשו ולא עיבדו. "אותם רגשות שליליים של הפגיעה, הכעס שנשאר, מרתיעים מיצירת קרבה מתחדשת עם אותו הורה. לכן, בחלק לא מועט מהמקרים, הילדים שנזנחו מטפלים בהורה הזקוק להם, אך רק באופן טכני, והם ממורמרים ומתוסכלים. ילד כזה צפוי לחיות בקונפליקט מתמיד: מצד אחד לא מגיע לאותו הורה שהוא יטפל בו, אך מצד אחר זה יגרור אשמה, כי הורה מזדקן מעורר באינסטינקט של הילד את הרצון לתמוך בו."
דנית (38), נשואה ואם לשניים, קיבלה החלטה קשה. "עכשיו באים? עכשיו הוא נזכר? כשהוא עוד דקה עם מקל הוא צריך אותי? לא אדוני. לא בבית ספרי. לא אכלתי קש כל כך הרבה שנים בשביל לטפל בך. לך תמצא את החברים שהעדפת עליי."
ההצהרה הקשה הזאת היא לדבריה של פרי, הישג של טיפול נפשי ממוקד מטרה שעברה. "אני בת יחידה להורים שהתגרשו כשהייתי בת .5 עברתי עם אמא שלי מדירה שכורה אחת לאחרת, בעוד אבא שיקם יפה את חייו בעיר אחרת. עם השנים הוא רכש דירת גן, החליף רכבים ונהנה מכל טוב הארץ. מזונות הוא שילם לפי הספר, מעולם לא אגורה יותר. כשהייתי צריכה גשר ליישור שיניים הוא אמר שאין לו. כשרציתי חוג או אופניים, קיבלתי את אותה תשובה. אני גדלתי בחוסר ואבא שלי נידב את כספו ברוחב יד לנשים ולחברים שלו," היא אומרת.
במהלך השנים, לדבריה, הם התראו בבית הסבתא. רק לעיתים נדירות, בימי הולדת למשל, הוא חרג מהתעלמותו והקדיש לבתו כמה שעות. "לא חוויתי אבא נוכח או אכפתי. הוא בעיקר היה דלת סגורה, שברפלקס חזרתי להתדפק עליה בכל פעם מחדש, והיא תמיד שבה ונטרקה לי בפרצוף."
גם היחסים שלו עם ילדיה היו אקראיים ולא רציפים. "ופתאום הוא מצהיר שמשפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים ולכן הוא רוצה לתת מעצמו לי ולנכדיו. הילדה הזנוחה שבי האמינה. אמנם בהסתייגות ובחשש, אבל נתתי לזה איזשהו סיכוי."
"בשביל זה באתי"?
בשבת הראשונה אחרי הצהרת האב הזמינה אותו דנית לביתה. "הוא אכל איתנו ארוחת בוקר, התעניין בחיי הילדים, התבדח, הריץ דאחקות וניסה לייצר אווירה משפחתית. בהמשך, לכל אחד מאיתנו היו תוכניות, אבל הוא נשאר תקוע. השיא היה כשהבן שלי אמר שהוא הולך לשחק. 'בשביל זה באתי'? שאל אותו אבא שלי בלי למצמץ. 'לשחק אתה יכול כל יום. שב עם סבא'. לא האמנו למשמע אוזנינו. בערב, כשהצעתי לו להחזיר אותו הביתה, החצוף עוד אמר: 'את כבר רוצה להיפטר ממני? אם ככה, אין לי מה לחפש אצלך יותר'".
אחרי לילה לבן היא קיבלה החלטה. "הוא לא יחזור ויזרוק אותי. לעולם לא. עכשיו, כשמערכת היחסים התהפכה ואני מוגנת ומבוססת משפחתית והוא מרגיש נטוש, יש לי כוח לקבל החלטה. לא. אני לא אטפל בו. פיתחתי עמוד שדרה מברזל ואני הולכת בקלות להפר את הדיבר 'כבד את אביך ואת אמך'. הוא זכה לזה ביושר רב."
שני המקרים האלה מייצגים מציאות שהולכת ומתרחבת. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 10% מכלל אוכלוסיית ישראל הם קשישים בני 65 ומעלה. תוחלת החיים שהתארכה משמעותית הפכה את פירמידת הגילים בעולם המערבי. כיום, את הבסיס הנרחב שלה מאכלסים קשישים, ואילו ילדים נמצאים בשפיץ המצומצם. עובדה זו תוביל לטיפול של ילדים בהוריהם לאורך שנים ארוכות יותר. הקושי המובנה מחריף, כאמור, עקב מערכת יחסים עכורה קודמת.
פרופ' יורם ברק, מנהל המחלקה הפסיכוגריאטרית במרכז לבריאות הנפש אברבנאל, מסביר מה עובר בראשם של הקשישים שמבצעים "קאמבק" פתאומי לחיי ילדיהם: "יש שלושה טיפוסי אב עיקריים: הראשון הוא 'המתקן': בחלק מהמקרים הפנטזיה של הקשיש היא תיקון. אחרי שעזב, הוא יוזם ומציע כינון יחסים מחודש, שימלא את חייו ויסדר מחדש את ההיסטוריוגרפיה האישית שלו. הצרה היא שזה לא מתחבר לרצף הכרונולוגי של ילדיו. אותו קשיש מנותק פנימית ממה שהיה או לא היה ביחסים עם ילדיו.
"יש לו הסברים מכאן ועד הודעה חדשה לסיבות התרחקותו, דבר שמסדר את עולמו הפנימי ומנע בזמנו, וכעת, לקיחת אחריות. לכן הוא גם לא מבין על מה ילדיו כועסים עליו. 'מה לא בסדר'? 'נתתי מה שיכולתי לתת'. 'מה? הייתי אלים.'? ולחוסר התובנה הזו הוא גם יוסיף: 'אז מה אם לא הייתי. אמא הייתה. ועכשיו אני כאן'. ומכאן הוא מבטיח תיקון: להיות אב השנה וסבא פעיל."
"הריבון ונתיניו"
הטיפוס השני, לדברי פרופ' ברק, הוא טיפוס ה"מגיע לי:" "הוא מוחק את סרט הנטישה שלו ויוצא מנקודת ההתייחסות הבסיסית שמגיע לו. הוא הריבון והם נתיניו 'אני הולדתי אתכם, נתתי מה שאפשר, בדרכי דאגתי לכם, עכשיו תורכם. אתם חייבים לי. ככה זה בחיים. מצוות כיבוד האב'".
והשלישי: "שינוי הלך רוח." פרופ' ברק מסביר כי "בגיל מבוגר קיימת היכולת הפסיכולוגית לחבר את חלקי החיים השונים. בחלק מהמקרים נוצרת התרככות, הקשיש הנוטש עושה חשבון נפש, ולשיטתו, מתקן את הקשרים ומחבר את הקרעים חזרה לעולמו. הוא מצהיר שחייו התבזבזו על דברים ריקים, מתחשבן עם עצמו ומבקש צ'אנס אבהי מאוחר." מתי זה עוד יותר מסובך? לדברי פרופ' ברק, הקושי מתעצם כשמדובר ביחסי בת-אם.
ד"ר שי בריל, מנהל המרכז הגריאטרי בית רבקה, מוסיף נדבך: "על פי החוק בישראל, האב חייב במזונות ילדיו עד שהם בני .18 אולם מעל גיל זה חייב הבן במזונות ההורה שלו אם הוא מוגדר נזקק. היפוך התפקידים בין הורים לילדים לובש צורה דרמטית כשההורה העצמאי הופך מוגבל ותלותי. זו הרי אנומליה שבן ירחץ, יחליף חיתולים, יאכיל את הוריו. זו פלישה לתחום האינטימי ביותר. זה מביך ומרתיע בכל סוג של יחסי קרבה, קל וחומר כלפי הורה שלא היה שם בשביל ילדיו.
"במקרה כזה הטיפול טכני אך טעון, והמטפל והמטופל סובלים. יחד עם זאת, בחלק גדול מהמקרים, גם לאחר מערכת יחסים מדממת, הבן מטפל בהורה שנטש ולא משיב לו באותה מטבע."
כיצד אם כן מתמודדים עם הקושי? ד"ר יוכי בן- נון מסכמת: "מדובר במצוקה שיש להתייחס אליה ולטפל בה. שיחות תוך-משפחתיות או טיפול נפשי ייתנו לתחושותיו של הילד הנטוש מקום וצידוק, בדרך לפתרון אפשרי. מנגד, התעלמות מהבעיה תיצור התמרמרות מתמשכת ותחושת קורבנות.
לפנייה לכתב/ת 
