מרטין סקורסזה: "דיקפריו סובל מסטיגמה"
הבמאי הנערץ מרטין סקורסזה בן ה-71 ממשיך בשיתוף הפעולה הפורה שלו עם ליאונרדו דיקפריו ב"הזאב מוול סטריט", למרות כל אלו שמפקפקים בשחקן. "יש לי מזל שאני עובד עם ליאו - הוא לא מפחד לקחת סיכונים", הוא אומר ומודה: "מעציב אותי שלא תמיד קולטים את ההומור בסרטים שלי"
כשהבמאי מרטין סקורסזה ליהק בראשית העשור הקודם את ליאונרדו דיקפריו לסרטו "כנופיות ניו יורק", רבים הרימו גביה. הסקפטים תהו מה לבמאי האגדי ולכוכב המלוקק של "טיטאניק". "אנשים לא הפסיקו לשאול אותי, 'הוא באמת שחקן?', ואני התעקשתי שכן. ראיתי אותו בסרטים שהוא עשה לפני 'טיטניק' וקלטתי את האיכויות שלו. פשוט דבקה בליאו סטיגמה". גילה סקורסזה בראיון שנערך במסגרת פסטיבל מרקש, במרוקו. "למעשה, עד היום הוא לפעמים סובל מהסטיגמה הזאת".
מאז "כנופיות ניו יורק", השנים הפכו לחברים קרובים, ומרבים לעבוד יחד. "ליאו עורר בי את מעיינות היצירה והרצון לעבוד", מתוודה היוצר בן ה-71. "כשאתה עושה סרטים, אני חושב שצריכה להיות לך תשוקה מאוד גדולה למה שאתה עושה. אתה צריך להימשך לחומרי הגלם ולאנשים שאתה עובד איתם. יש לי מזל שאני עובד עם ליאו - הוא לוקח סיכונים, הוא לא מפחד, ויש לנו עניין באותם תחומים, כולל קולנוע ומוזיקה. למרות שיש בינינו שלושים שנה הבדל וגדלנו בסביבות שונות, יש לנו אותן רגישויות. אנחנו לא פוחדים לעשות שום דבר על המסך. יש בינינו גם הרבה אמון, וזה דבר מאוד חשוב".
אז אחרי שהצמד עשה יחד את "כנופיות ניו יורק", "השתולים'', "הטייס" ו"שאטר איילנד", מגיע התור של "הזאב מוול סטריט", שמגיע אלינו השבוע. "התחלנו לעבוד על הסרט ב-2008 ואז הגיע המשבר הכלכלי, ובגללו לא הצלחנו להרים אותו", מדווח סקורסזה. "והנה, עכשיו זה קרה. גם בזכות התמיכה של שחקן כמו ליאו, שהודות לשמו אנחנו יכולים להתקרב כמה שאפשר למה שרצינו לעשות".
ב"הזאב מוול סטריט", סקורסזה משחזר את סיפורו האמיתי של ג'ורדן בלפורט - גבר שאפתן שבסוף שנות ה-80 הפך לסוחר בורסה אמיד, שחי בנהנתנות ובראוותנות והנהיג חברה מפוקפקת, שהתנהלה בצורה דקדנטית להחריד. בעוד בלפורט ואנשיו לא הפסיקו לשגל ולהסניף וכמובן לעשות כסף, סוכני ה-FBI ניסו להפליל אותם.
באמצעות סיפורו של בלפורט, סקורסזה דן בשילוש הקדוש - סקס, סמים וכסף - ואומר משהו על אמריקה הקפיטליסטית העכשווית. "אני חושב שאחת הסיבות שעשינו את הסרט היא לא להראות את התאווה שמאפיינת את אמריקה כיום, אלא להיות חלק מהתאווה ולהיות חלק מהעליצות שבה, ומהכיף שבזה ומהשיגעון שבזה ומההרס שהיא גורמת. ובזה עוסק הסיפור. אני חושב שזה מי שאנחנו באמת כיום.
"אני זוכר את אמריקה של שנות ה-50. היא היתה יותר תמימה, יותר מדוכאת מבחינה תרבותית, אבל אני לא זוכר בכנות שאמרו אז שהמדינה נוסדה כדי שכולם יוכלו להיות עשירים. עכשיו, לעומת זאת, הערכים היחידים הם כמה כסף משהו יכניס, או כמה כסף אתה יכול להרוויח. זה מדאיג אותי".
&91;1&93;_1024.jpg "האסיר המשוחרר ג'ורדן בלפורט היום (צילום: GettyImages)")
וכשסקורסזה מדבר על עוני, הוא כאמור יודע על מה הוא מדבר. הוא גדל בסביבה כזאת - שכונת מהגרים סיציליאנים קשי יום בניו יורק. "זו היתה תקופה רעה. ראיתי הרבה אנשים טובים עושים דברים רעים כי לא היתה להם ברירה. אבל ההלם האמיתי מבחינתי היה לגדול ליד כל ההומלסים. הם היו חבר'ה שיכורים ומפחידים. אבל אז היו אנשים שניסו לעזור להם. כיום לגמרי מתעלמים מהם. אי אפשר לחיות במדינה שבה לא דואגים לחולים. הם עלולים לאבד את כל מה שיש להם, וזה מצב שלטעמי אסור שיקרה".
"הזאב מוול סטריט" הוא חגיגה של סקס, ניבולי פה וסמים. לא חששת להתעמת עם ועדות המדרוג?
"אני מתמודד עם הצנזורים מאז 1973. בסרטים שלי לפעמים השפה לא ראויה, ולפעמים אני מראה סקס, ולפעמים אלימות - אני חושב שמשם אני בא וככה אני, וזו המערכת. אני יודע שיש הרבה אנשים שהיו לחלוטין נגד מה שאני מראה בסרטים, אבל כזה אני. 'הזאב מוול סטריט' הוא סרט על וול סטריט, אז ברור שחייבים להיות בו סקס וגסויות.
בסרט בא לידי ביטוי גם ההומור שלך. אנשים חושבים שאתה רציני וקשוח, ולא תמיד מודעים שאתה יכול להיות גם איש מאוד משעשע.
"זה מעציב אותי שלא תמיד קולטים את ההומור בסרטים שלי. שמעתי לאחרונה כמה אנשים שעבדו איתי, מספרים איך הם פחדו לעבוד עם סקורסזה. אבל היינו פעם צעירים ומשוגעים, והיום אנחנו זקנים ומשוגעים. ההומור תמיד היה שם. 'השור הזועם' הוא די מצחיק. זה הומור רחוב. חלק מהאנשים לא מבינים אותו. 'החבר׳ה הטובים' הוא מצחיק, ואילו ב'הזאב מוול סטריט', ההומור די מריר, אבל נראה שהשחקנים נהנו".
לפני דיקפריו, היה דה-נירו
דיקפריו הוא השותף העדכני של סקורסזה, אבל עד לפני כמה שנים היה זה רוברט דה-נירו שצעד איתו כברת דרך קולנועית עם "נהג מונית", "השור הזועם", "החבר'ה הטובים", "פסגת הפחד" ועוד (שמונה סרטים בסך הכל). "בוב ואני בני אותו גיל, ואני מרגיש שהוא באמת היחיד שיודע מי אני, מאיפה באתי, את מי הכרתי", מודה הבמאי, "הוא אמנם לא גדל בשכונה הקשה ונטולת החינוך בה אני גדלתי, אבל הוא מבין את הלחץ ואת העולם שאני מגיע ממנו, ואת היתרונות והחסרונות של העולם הזה".
יש מצב שתחזרו לשתף פעולה ותעשה איתו סרט נוסף?
"אנחנו מדברים כבר שנים על לעשות עוד סרט, וכל הזמן עולים לנו רעיונות שונים, ואז מסיבות שונות אנחנו בוחרים לא להמשיך איתם. לפני ארבע שנים הוא בא אלי עם פרויקט בשם 'The Irishman' והוא מבוסס על סיפור אמיתי של רוצח שכיר. זהו תפקיד מושלם לבוב, ואני מקווה שיום אחד עוד נעשה אותו".
בשלב מוקדם זה של עונת הפרסים, נראה כי "הזאב מוול סטריט" עומד להיות אחד המועמדים הבולטים לאוסקר. וכך סקורסזה יימצא את עצמו קרוב לפסלון, אליו הגיע באיחור רק ב-2007 עם "השתולים". הוא מודה שבניגוד לעבר, היום הפרסים כבר פחות משמעותיים עבורו. "אני לא אשכח את הטקס בו 'נהג מונית' היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, ולא זכה", הוא נזכר, "אז, הייתי בראשית הדרך, וחשתי שזה מדהים שהסרט הגיע לשלב הזה. גם כש'השור הזועם' לא זכה, הודתי על כך שהסרט הגיע למעמד הזה. חשבתי שזה אולי הסרט האחרון שאני אעשה.
"בהמשך זה פגע בי שהאקדמיה לא הכירה בי", הוא מודה, "אבל האוסקר הגיע בזמן טוב בחיים שלי מסיבות אישיות משפחתיות, וזה היה כמעט מפתיע. לא ציפיתי לדבר הזה. יש עכשיו יש הרבה פרסים בכל מקום מסביב לעולם, והערך של פרס כבר לא משמעותי כל כך. לי הדבר הכי חשוב כעת הוא לא הפרסים, אלא הרצון לנסות שהסרט יספר את הסיפור ולשמור על האנרגיה שלי, אבל האם אני רוצה להיות מועמד לפרסים? התשובה היא כן. אני לא עושה סרטים שוברי קופות, ואני עדיין עובד על סרטים שנדרש להשיג להם מימון, והזכייה באוסקר בהחלטה עזרה לי לקבל מימון לפרויקטים אחרים".
איפה הנחת את פסלון האוסקר שלך?
"יש מקום לפרס האוסקר בסלון ביתי, אבל הוא זמני".
תלוי על הצלב
סקורסזה אמנם בן 71, אבל הקצב שלו מעורר קנאה והשתאות. רגע לפני מסע יחסי הציבור לקידום "הזאב מוול סטריט", הוא הסכים לכהן בחודש שעבר כנשיא חבר השופטים של פסטיבל מרקש ה-13, גם בגלל החיבה שלו למרוקו. "צילמתי כאן את 'הפיתוי האחרון של ישו' ו'קונדון' - סרטים חשובים ומהותים עבורי, גם בגלל שהם נוצרו בתקופות מיוחדות וקשות מבחינתי. בזמן עשיית 'קונדון', התחילו יחסיי עם אשתי הנוכחית, ומצד שני אמי שכבה על ערש דווי בניו יורק. הייתי רחוק ממנה ונורא רציתי לתקשר אותה. היא מתה שבוע אחרי שצילומי הסרט הושלמו בינואר 1997".
סקורסזה מבשר שהוא עומד להאט את הקצב, גם כדי להתמסר למשפחה. זה לא מונע ממנו לפתח את סרטו הבא - פרויקט אותו הוא מנסה להרים כבר שני עשורים, "שתיקה" - עיבוד לספרו של הסופר היפני שוסקואנדו, המבוסס על סיפורם של שני כמרים מיסיונרים שמסתננים ליפן במאה ה-17 כדי לעזור ולעבוד עם הקהילה הנוצרית הנרדפת שהוצאה מחוץ לחוק.
"באותה תקופה, הממשלה ניסתה להוציא את הנצרות הקתולית מהמדינה, ויותר מ-37 אלף
מאמינים נהרגו, והם נחשבים קדושים מעונים", מבאר סקורסזה, "זהו סרט על אמונה, האם מטרתה להזיק או לעזור? ועל מהות הדת, ועל מה שאלוהים רוצה מאיתנו. האמת שבנעוריי היו לי שאיפות ועניין לפנות לכמורה. אפילו התחלתי ללכת בגיל 15 לסמינר כמורה, אבל נדרשתי לעזוב בגלל שלא ממש השקעתי בלימודים".
אכן בסרטיו של סקורסזה ניכר החינוך הקתולי שהוא קיבל. "כל חיי היו סרטים ודת, זהו זה. שום דבר אחר", הוא אמר בעבר. האיש שנאמר עליו שהוא "קתולי עד לשד עצמותיו" עוסק ביצירתו בגאולה, במוסר ובגיבורים המתמודדים עם קונפליקטים דתיים ומיניים, ונוטים לראות את עצמם כאלוהים או כשליחיו. "אני מזדהה איתם במובן מסוים. במיוחד עם הדמויות של 'רחובות זועמים ו'השור הזועם'. בעבר, בכל סיפור שעשיתי היה ניסיון להגיע לגאולה".
