פחות מיממה לשחרור המחבלים - הבג"ץ בדרך

בשב"ס ממשיכים להתכונן לחצות (בין שני לשלישי), אז ייצא לדרך שחרורם של 26 המחבלים במסגרת הפעימה השלישית של המחווה הישראלית במסגרת המו"מ עם הפלסטינים. במערכת הביטחון מעריכים שהסיכוי שהמשוחררים יחזרו לפעילות טרור הוא נמוך, ובמקביל בקרב המשפחות השכולות עדיין זועמים על כך שרוצחי יקיריהן צפויים לצאת לחופשי תוך פחות מיממה. הבוקר מפרסם "ידיעות אחרונות" את תמונתה של תמר פוגל, שהוריה ושלושה מאחיה נרצחו בפיגוע באיתמר לפני כשנתיים, באוהל המחאה של המשפחות השכולות בירושלים.

תמר פוגל באוהל המחאה, אמש(צילום: אוהד צויגנברג "ידיעות אחרונות")

שחרור מחבלים - ידיעות נוספות בחדשות ynet:

שחרור המחבלים: נרות נשמה מול בית רה"מ

הפגנה: "רק בישראל משחררים רוצחים"

הבוקר (ב') יוגשו לבג"ץ שתי עתירות על-ידי ארגון אלמגור המייצג נפגעי טרור. אחת מהן היא נקודתית נגד שחרור חמישה תושבי מזרח ירושלים, שלטענת הארגון מנוגדת להבטחה של בנימין נתניהו לדיון מיוחד בשחרור אסירים "אזרחי ישראל". העתירה השנייה דורשת היתר לאפשר צעדה מאוהל המחאה של המשפחות השכולות לביתו של אחד המחבלים הגר במזרח העיר.

יו"ר הארגון מאיר אינדור: "הרשות הפלסטינית השיגה שתי ציפורים במכה. גם שחרור רוצחים וגם שינוי דרמטי בעמדת ישראל לגבי אחדות ירושלים. הממשלה מכניסה בדלת האחורית את הרשות הפלסטינית לירושלים, כשהיא מאפשרת פריסת חסות שלה על תושבי מזרח ירושלים בניגוד לחקיקה שאיחדה את ירושלים".

המעבר לרשות: בחצות

בדומה להליכי השחרור בשתי הפעימות הקודמות של המחווה, גם הפעם תתבצע הוצאתם מהכלא 48 שעות אחרי פרסום רשימת האסירים – כלומר לא לפני חצות. המטרה של השחרור בשעה המאוחרת היא לצמצם את תמונת הניצחון הפלסטינית ולמנוע מההמונים לקבל את פני המשוחררים.

עם זאת, למרות השעה המאוחרת ומזג האוויר הקר הצפוי, מרבית בכירי ההנהגה הפלסטינית ובראשם יו"ר הרשות אבו מאזן יקבלו את פני האסירים יחד עם בני משפחותיהם ברחבת המוקטעה ברמאללה. בטקס רשמי שיתקיים במקום יונחו זרי פרחים על קברו של יאסר ערפאת.

שחרור אסירים וחגיגות ברמאללה באוקטובר האחרון(צילום: AFP)

(צילום: הרצל יוסף)

האסירים - 17 תושבי הגדה המערבית ושישה תושבי מזרח ירושלים - צפויים להגיע לרמאללה מכלא עופר דרך מעבר ביתוניא. במקביל ייצאו שלושה אסירים מעזה לכיוון מעבר ארז, יחצו אותו וייכנסו לתחומי הרצועה. ממשלת חמאס לא צפויה לערוך להם קבלת פנים רשמית. במהלך היממה האחרונה נערכו שיחות תיאום בין המנהל האזרחי לבין גורמי ביטחון פלסטיניים, ובאוגדת איו"ש צפויים לאבטח את המרחב שבין מחסום ביתוניא לכביש 443 כדי למנוע הפרות סדר על רקע השחרור.

המחבלים שישוחררו צפויים להיות בתקופה הקרובה תחת מעקב של מערכת הביטחון, וייתכן שעל חלקם יוטלו מגבלות תנועה לאזור שבו הם מתגוררים. בניגוד לכמה ממשוחררי עסקת שליט שחזרו לטרור ונעצרו בשנית, מקרב המשוחררים בשתי הפעימות הקודמות לא נרשמו עד כה מחבלים שנעצרו שוב בחשד למעורבות בטרור.

"רובם מבוגרים, כאלה ש-30 או 25 שנים כבר בכלא. הם עברו אבחונים ובדיקות על ידי אנשי שב"ס שהעבירו לוועדת השרים את התרשמותם לגבי רמת הסיכון מהם", אמר גורם ביטחוני. "לא מדובר באותם חברי ארגוני טרור צעירים – משלחי מתאבדים, מארגני תשתיות או מהנדסים שהכרנו בשני העשורים האחרונים. אלה מחבלים שעשו מעשים נוראים, אבל מדובר בדור אחר".

אפילו לא הרימו טלפון

אחד ממשוחררי הפעימה השלישית הוא יאסין מוחמד אבו חדיר, חבר בחוליית המחבלים שרצחה את יגאל שחף ז"ל בשבת, 10 באוקטובר 1987, בעיר העתיקה בירושלים. שחף, שבעת הפיגוע היה נשוי שלושה חודשים בלבד לאשתו רונית, היה בן 23 במותו. הוא הגיע לעיר העתיקה עם אשתו ועם חבריו מנתניה. בערך בשש בערב נשמעה ירייה ויגאל נפל על הרצפה, שותת דם. למחרת נפטר.

אוקטובר 1987. דיווח על הרצח(צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)

אורה שחף. "השחרור לא קל לנשמה"(צילום: גיל יוחנן)

התמיהות נוכח השחרור הצפוי לא הניעו אותה לפעולת מחאה. "כל אחד בכאבו הוא. אני לא מתכוונת להפגין או למחות, זה לא יעזור לי כלל.

אם היה ראש הממשלה שומע לאלה שמוחים או מעבירים לו מסר, הייתי הראשונה, אבל זה לא יעזור. אין פעולה שאני יכולה לעשות כדי לעצור את השחרור עכשיו. אלה שיושבים גבוה עושים מה שהם רוצים. לא שולחים לנו אפילו מסר, לא שואלים לדעתנו. אנחנו תמיד צריכים לקבל את סטירת הלחי. זו בעצם עוד מכה בשבילי מאז הפיגוע". 

משוחרר נוסף במסגרת הפעימה השלישית הוא איברהים חליל אחמד סלאח, שרצח בין היתר את אליהו (אלי) אמסלם בביתו ביולי 1989. הוא נרצח בהיותו בן 39.

לאמו של אליהו ז"ל, רוחמה אמסלם מירושלים, כבר מלאו יותר מ-80. על השחרור נודע לה בשיחה עם ynet אתמול. "אני כועסת על השחרור ואני לא מסכימה לכך בכלל", אמרה, "אני מפחדת שהמחבלים יהרגו אחרים. זו הפעם הראשונה שאני שומעת על זה. עברו 24 שנים, שבמהלכן מאוד קשה לי ועצוב. אני כועסת על כך שלא דיברו איתי ולא אמרו לי כלום. אני גם לא מכירה אף אחד ממאהל המשפחות השכולות".