"החגיגה של פולט": סבתא שאכטה
הקומדיה הצרפתית "החגיגה של פולט" מוהלת את המציאות המדכדכת של הגיבורה - סוחרת סמים מקשישה - בהומור מוצלח. אבל בין חיוך לחיוך, מתחבאת גם דמעה והתובנה המציקה, ששם מחוץ לאולם הקולנוע ממתין לנו עולם אכזר
החיים מבאסים, אין מה לעשות. אנחנו מסתובבים בתוך שגרה של עבודה, ילדים, פה ושם בילויים קטנים שמוציאים אותנו מהלו"ז הרגיל, וזהו. על הדרך החיים מזמנים לנו הזדמנויות שונות, לפעמים אנחנו מתעלמים מהן, ולפעמים אנחנו מרגישים ש"הנה, משהו טוב קורה לנו, ועוד שניה השגרה תהיה זיכרון מעומעם". "החגיגה של פולט" ("Paulette"), קומדיה צרפתית מ-2012 שעשתה עלייה לישראל, היא ההוכחה לכך שגם כשהחיים נעשים בלתי נסבלים, אפשר להפוך אותם למשהו קצת יותר מעניין.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
כשהיתה צעירה, נישאה פולט (ברנדט לפון - מאבירות הגל החדש הצרפתי, שהלכה לעולמה השנה) לפרנסס אהובה, והשניים פתחו בית קפה קטן ומצליח. במהלך 35 השנים בהם עבדו וטיפחו עסק למופת, התמחתה פולט באפיית מאפים נפלאים, אירחה בחיוך גדול חברים ולקוחות והחיים היו נוחים. לזוג נולדה בת, הם קנו בית קטן משלהם והיו מאושרים. אבל אז פרנסס גילה את האלכוהול.
בגיל שישים ומשהו, בדירת שיכון אפלה, בשכונה קודרת ומפחידה, מגלה פולט שהחיים יכולים לתת לך מתנות נפלאות ובאותה מידה לדרוך עליך כך שלא יישאר ממך כלום: מהאהבה הגדולה שלה נשארה תמונה של גבר מחייך על שידה עלובה; מהעסק המצליח נשארה פנסיה של 600 יורו בחודש, ששולחת אותה היישר אל פחי הזבל לחטט ולחפש אחר מזון לארוחת ערב; בתה היקרה עשתה לה את הנורא מכל ונישאה לבחור אפריקני ואיתו הביאה לעולם את לאו, שהוא אמנם ילד מתוק ונבון, אבל מה לעשות, גם שחור. בקיצור, לקפוץ ישר מהחלון.
את ימיה היא מכלה במשחקי קלפים עם שלוש חברות טובות: מריה (כרמן מאורה), לוסיין (דומיניק לבנאן) ורנה (פרנסיס ברטין, ששם החיבה שלה הוא אלצהיימר), ובווידויים גזעניים להחריד אצל הכומר האפרו-אמריקני שלה, באפטיסט (פסקל נ'זונזי).
היא שונאת את החתן שלה, אוסמן (ז'אן באפטיסט אנומון) שהוא גם שחור וגם שוטר, היא לא יכולה להסתכל על הנכד שלה, שמזכיר לה שבתה התחתנה עם "כושי-סמבו" (מילים שלה), והיא מתעבת את ה"מלוכסנים" ואת כל שאר המיעוטים, שגנבו ממנה את טיפת הכבוד האחרונה והפכו את בית הקפה האהוב שלה, אותו היתה חייבת למכור, למסעדה וייטנאמית.
השכונה שלה עמוסה בפרחחים מפחידים שכל היום מעשנים ומוכרים ג'וינטים, מפרים כל אפשרות לקצת שלווה, ומתחמקים מפטרולים משטרתיים שמחפשים סוחרי סמים. יום אחד, היא נוכחת לגלות שמכירת סמים יכולה להיות עסק מאד משתלם. בתור אחת שאין לה הרבה להפסיד בחיים, אפילו לא את החיים שלה, היא מחליטה לנסות את מזלה אצל הסוחר השכונתי (פאקו בובלאר). כך נולדת סבתא-סוטול שמסתובבת בכל מיני מקומות שעדיף לא להגיע אליהם, לא ביום ובטח לא בלילה, ועושה עסקאות מוצלחות. לא לחינם ניהלה עסק מצליח במשך 35 שנים.
על פני השטח מדובר בקומדיה מוצלחת מאד, יש בה את האלמנטים הנכונים, את התזמונים המדויקים והקהל לא מספיק לצחוק, או לפחות לחייך, כשהוא רואה סבתא מסתובבת ומוכרת נאפאס או גאנג'ה ברחובות פריז.
אבל מתחת לפני השטח, הקומדיה הזו היא מראה למציאות שלנו, ולא רק זו הפריזאית. למציאות שבה הפנסיה לא מספיקה. מציאות שבה ההוצאה לפועל מגיעה ולוקחת כל פיסה של זכרון מהחיים שלכם, כי משהו צריך לכסות את החובות שנוצרו בגלל שאין כסף לשלם על מים וחשמל. מציאות שבה המלחמה על הקיום היא יומיומית ומול הסבתא שגרה מולך, איתה את נפגשת בין הפחים בחיפוש אחר עגבניה טובה לסלט וברוקולי בשלבי ריקבון מתחילים בשביל איזו פשטידה.
גדולתו של הסרט, ובכך גם של הבמאי, ז'רום אנריקו, היא שהצחוק כל הזמן מהול בעצב - לרגע לא תשכחו שגם השהות בסוויטה הכי יוקרתית באחד מהמלונות הנפלאים על שפת הים היא זמנית, ועוד מעט חוזרים אל דירת השיכון הדלה שכל מה שיש בה זו מיטה זוגית ריקה וקירות חשופים.
החיים לא יכולים לחייך אליך כל הזמן, גם אם כבר ביקרת בתהומות הכי שחורים והצלחת להיחלץ מהם, יש מצב שתחזור לשם. אבל יחד עם זאת, כמו שפולט מנצלת את הידע ואת החברוּת לטובתה, מנסה להתחמק מהמכות, תרתי משמע, שהחיים מזמנים לה, כך אולי גם אנחנו יכולים להתנחם בחברים שלנו ובסיכוי שמחכה לנו משהו טוב אי-שם בהמשך הדרך.
