"את לא מתה": וגם הספרות מתעוררת לחיים

"את לא מתה" של קתרין שמידט הוא ספר לא סוחף בעליל, לא קולח, ולמרות שמסופר בו על אישה באמצע חייה המנסה להחלים משבץ, הוא לא "מכמיר לב" ואין בו קתרזיס. אבל אלו בעיקר הדברים שהופכים אותו לספר כל כך יוצא דופן ומרתק לקריאה.

לביקורות נוספות של עמיחי שלו

• סופר צעיר, מתח וקצב - ואז לערבב
• לך אל "עזאזל", עצל - ואז תבדוק את עצמך
• "חזיונות שווא": ספר שאסור לשכוח
  

סיפור שכזה היה אמור לנגן על בלוטות הרגש הכה-שמישות שלנו, לא להתאמץ בכלל לסחוט אותנו רגשית, לגרום לנו להודות ברוב המקרים על מזלנו הטוב, וליירט מתוך לבנו כמויות עצומות של חמלה ואמפטיה. אבל הספר הזה כמו לועג לכל מערך ציפיות אפשרי, ומסרב, כמתוך אג'נדה, להיכנע לכל קונבנציה תרבותית.

"את לא מתה". האידיליה מעולם לא היתה קיימת באמת(עטיפת הספר)

אמנם יש בו "מקרה רפואי רציני" העובר על אישה - אבל זה לרגע לא מסע של אומץ וגבורה או מסע לעבר הבלתי אפשרי או מסע מלא במנטרות והבלים, המנסים לחנך אותו להאמין בעצמנו, גם כשלכאורה אין סיכוי, ובכלל להאמין בכוח הרצון, או בגורל, או בכל כוח עליון אחר.

לחתור מבעד לערפל

יום אחד השבץ תוקף את הלנה וזנדהל, סופרת גרמנייה, ללא כל אזהרה או רמזים פיזיולוגיים מטרימים. היא לא מסוגלת לדבר, היא לא מסוגלת להניע איברים, היא מתעוררת בתוך ערפל, והיא מנסה לחתור מבעדו ללא הרף. כבר בשלב זה של הספר ראוי לשבח את קתרין שמידט, שזכתה, וכנראה בצדק בפרס הספר הגרמני הטוב ביותר על היצירה הנ"ל, שמפנה עורף לקוראים, אבל מפנה את פניה גם לספרות (פרפרזה על תפקיד המבקר על פי אמנון נבות).

היא לרגע לא מתפתה לסדר עבור הקורא ציר ליניארי של זיכרונות, כזה שיאפשר לו לארגן איזו תמונת עולם מוגדרת ביחד איתה. תמונת העולם שהולכת ומתבהרת אט-אט, למעשה, באותה מידה, גם הולכת ומתערפלת, והעולם הנבנה באמצעות הזיכרונות הוא מאוד לא פשוט.

אין פה עלילה קלאסית של חיים הזורמים על מי נוחות, ואז, או אז, טלטלה גדולה המשנה את כל הפרופורציות ומיירטת את התובנות. החיים של הלנה לפני כן גם היו מכוסים בערפל. במובן מסוים, חייה אחרי השבץ נראים פשוטים יותר. לפתע, מבחינה רגשית, ניכר בהם ארגון מסוים, סדר וקוהרנטיות.

תוך כדי הבנייה מחדש של חייה לאחר הטראומה, מתבהרת תמונת החיים שלפני; אותה אידיליה שלכאורה חשבנו שהתנפצה, מעולם לא היתה באמת קיימת. בעלה מאתס, שעל פניו נראה כבעל האידיאלי עבור אישה לאחר שבץ - תומך ומלא רגישות ואחריות - מתגלה כשרץ לא קטן, לא רק באמצעות הזיכרונות, אלא באמצעות "קבלת הפנים" שהוא עורך לה במיטתם אחרי שהיא שבה לראשונה הביתה - מעין רגע דרמטי, מעכיר ומצמרר, שמתואר במן אגביות כמעט מחליאה.

בנוסף, מתברר כי יש דמות חשובה ומתעתע נוספת בחייה של הלנה, ובתווך, כמובן שישנם לא פחות מחמישה ילדים בגילאים שונים, אבל שמידט לרגע לא שמה בפיהם משפטים בנאליים או סנטימנטלים כמו "אוהבים אותך" או "תחזרי אלינו אמא" וכיוצא בזה. היא אפילו לא מתקרבת למקומות האלה. ולבחירה זו, כמובן, יש את המחיר שלה.

טריטוריה של זיכרון

הדמויות המתנהלות בתוך הרומן הן דמויות מנוכרות, שכלל לא פשוט לאהוב אותן (וזה תופס בהחלט גם לגבי הלנה עצמה). הן נותרות לכל אורך הסיפור מרוחקות, כאילו הן עצמן קיימות בתוך הערפל המוחי של הלנה. יחד עם זאת, הריחוק הזה הוא כוח משמעותי בבניית העולם הכה מיוחד, נוקשה וצונן של הלנה, הן לפני השבץ והן אחרי השבץ. הריחוק, לטעמי, נובע גם מהבחירה של שמידט לכתוב את הלנה בגוף שלישי. מדובר בטכניקה לגיטימית, שיכולות להיות לה חסרונות כשם שיכולות להיות לה יתרונות, אבל זה מרגיש כמו עוד בחירה מושכלת, מנוכרת, מרחיקה - עוד בחירה שמעצימה את הניכור והערפל.

חשוב לציין שמכיוון שהספר הוא לרגע לא סוחף, גם כוח המשיכה שלו הוא בעייתי. הכניסה אליו היא אטית מאוד, הטריטוריה שאותה הוא מייצר היא מקום קר, אפלולי, חסר חוש הומור וחדווה, מקום שלא כל כך נעים להיות בו - לאו דווקא מהבחינה הרפואית, אלא בעיקר מהבחינה הנפשית. מדובר גם על מקום לא נהיר בהרבה מאוד מקרים, כצלילה לא שגרתית אל תוך תודעה שמנסה לייצר את עצמה מחדש. והיא לא עושה זאת בצורה חלקה, כי אי אפשר לעשות זאת בצורה חלקה.

הספר גם מעורר מחשבה בכל הנוגע לכוח הזיכרון והמשמעות שלו, כפי שעשה בצורה משכנעת ג'וליאן בארנס ב"תחושה של סוף", אבל ממקום קצת אחר;

קתרין משחזרת את הזיכרונות שלה, בסופו של דבר, כדי להרכיב מהם את התצרף הקיומי-רגשי שלה ולהבהיר לעצמה את מקומה בעולם.

אך לעתים ישנה תחושה כי דווקא אחרי השבץ היא זוכרת יותר ממה שהיא זכרה לפניו. כמובן, מדובר בתעתוע - למעשה, התחושה היא שהיא פשוט זוכרת אחרת. היא אוספת חתיכות מהתצרף הזיכרוני, אך לא בהכרח את אותן חתיכות שהרכיבו אותו לפני השבץ, דבר שיוצר לא פעם סתירה בין הגוף לנפש, בין הפנים לבחוץ, בין הממשי למדומיין.

כך או כך, "את לא מתה" הוא אחד הספרים המרשימים ביותר שתורגמו אצלנו בעת האחרונה. יש בו כוח משונה, אפל ולא שגרתי, ובעיקר יש בו שיעור מאיר בספרות, שיעור שלא חייב להיות מקורי אולי, כזה שחשוב לשמוע אותו (ובעיקר לקרוא אותו) מדי פעם כדי להזכיר לנו את ההבדל בין אלו שאכן עומדים בגבם לקוראים עם פניהם לספרות, ובין אלו שעומדים בדיוק במקום ההפוך.

"את לא מתה", מאת קתרין שמידט. מגרמנית: מיכאל דק, הוצאת "מטר", 292 עמ'.