די לעליהום על העובדים הסוציאליים

אחת לכמה זמן אנחנו נאלצים לשמוע על סיפור משפט שלמה המתרחש לנגד עינינו בפעם המי יודע כמה. מצד אחד עומדת המשפחה המאמצת ומהצד האחר עומדת המשפחה הביולוגית, באמצע נמצא הילד ומערכות גדולות ובירוקרטיות האמונות על טובתו: מערכת הרווחה והמשפט. טובת הילד מוצגת תמיד כעניין אמורפי שלא ניתן לבארו, ולכן אנו כשומעים חיצוניים נאלצים להבין את טובתו ממערכת הרווחה ומההורים.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

לא מסתננים, הם מבקשי חיים / שירי טננבאום וגליה צבר

ברור שהדין צריך להעדיף גידול ילד בסביבתו הטבעית, אך האם הצהרה זו נכונה תמיד? מה קורה כאשר ההורים לא כשירים פיזית או רגשית לגידול הילד ויכולים להזיק להתפתחותו? השאלה שמטרידה את העובדים הסוציאליים לחוק הנוער בכל פעם מחדש - מהם הקריטריונים להוצאת ילד מהבית? אל מי המחויבות? להורה? לילד? קשה לא לירות חצים בתהליך שיוצר כאלו תוצאות טרגיות, אך לדעתי, במדינה שהליך הוצאת ילד מהבית דורש לעבור משוכות רבות, אפשר ואף צריך לסמוך על הרשויות שיעשו את העבודה כראוי.

בימים האחרונים ראינו את מערכת המשפט משתלחת במערכת הרווחה: "פקידי רווחה מנצלים את כוחם, משנים את העובדות רק כדי שדעתם תשמע בבית המשפט". העובדים הסוציאליים שלא נשארים חייבים ומשיבים מצדם: "מערכת המשפט עמוסה מדי. הליכים דחופים מתמהמהים יתר על המידה והילדים הם אלו שנפגעים".

תרבות הביקורות מבורכת ואין ספק שהיא הבסיס ליצירת שינויים במערכות בירוקרטיות גדולות, אבל יש לה גם היבטים שליליים: היא גורמת לעובדים הסוציאליים לחוק הנוער להרגיש נרדפים ולפחד להפעיל את סמכותם שמא ביום שלמחרת תהיה כתבה שתטען לשימוש מוגזם בסמכות. היא גורמת לשופטים לפסוק בצורה לא זהירה שמצריכה דיונים נוספים. בפרשה המדוברת הוכרעה והתהפכה ההחלטה בארבע ערכאות שונות.

אולי כדאי שנפסיק ללבות את הלהבות שבין מערכת הרווחה והמשפט, כך שעובדים סוציאליים יפסיקו להרגיש נרדפים, ושופטים יפסיקו להרגיש שמישהו סופר את מספר התיקים שהם מכריעים לשעה. כך אולי נוכל להעניק לילדים הללו, שהם מרכז העיסוק בהליך, את החיים שלהם הם ראויים. לדעתי, עצוב ומצער ככל שזה יהיה, יש להמעיט בחשיבות רצונות המשפחה הביולוגית והמאמצת במשקל האיזונים להחלטות המדוברות, ולשים במרכז את טובת הקטין. לרוב, האחרון איננו יכול להביע את רצונו ואיזה הסדר מבין השניים ייטיב עימו. הקביעות צריכות להיות מבוססת על ידע מקצועי ומבוסס, ולא על תחושות בטן. ידע זה נמצא בידם של העובדים הסוציאליים שעברו הכשרה מקיפה ועושים ימים כלילות כדי להבטיח את עתיד הילדים.

להבנתי, הביקורת שלנו כיחידים נובעת מתוך קושי להתמודד עם ההרהורים והחרדות שתופעת הוצאת ילדים מביתם מעוררת, אך חשוב שנבין את ההליך והמהות ונתמוך במערכת. את השינויים והתיקונים כדאי שנשאיר בינתיים למשרד הרווחה שמתכנס בימים אלו לקבוע כיצד ניתן לשפר ולייעל את הדברים. לי כעובד סוציאלי לעתיד לא נותר אלא לשים את מבטחי במשרד הרווחה, בליווי עין ביקורתית ומפקחת. היו בטוחים שבמקרה שבו יהיה לי ולחברי ספק ולו הקל ביותר שהתקבלה החלטה שגויה בעניין, נהיה הראשונים להפגין ברחובות. בינתיים בואו נשמח על המהלך שהתרחש בבית המשפט העליון כאשר מערכת המשפט והרווחה עשו צעד יחדיו והעלו על נס את חשיבות עקרון טובת הילד.

רז ראובני, סטודנט למשפטים ולעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. פעיל בעמותת עו"סים שינוי.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il