המצעד: המשפטים הכי מעצבנים שאומרים על תאומים

כשיהונתן ועלמה היו בני כמה חודשים יצאנו לטיול משפחתי בעתיקות קיסריה. בעוד אנחנו מנסים לתמרן עם עגלת התאומים באזור בלתי נגיש, חלפה על פנינו קבוצת תיירים יפנים עמוסי מצלמות. בזמן שהמדריך שלהם הסביר ביפנית על העתיקות שסביבנו, התיירים גילו אטרקציה מלהיבה עוד יותר: תאומים!

בתוך שניות הם הקיפו אותנו והתחילו להתלחש ביניהם, לצחקק ולשאול באנגלית עם מבטא כבד שאלות על התאומים. מכיוון שענינו בגאווה, הם העזו לבקש לצלם. מרוב הלם, הנהנו ובן רגע הילדים שלי נראו כמו כוכבים מוקפי עדת צלמי פאפרצי. אחד התיירים אפילו נתן לנו את כתובת המייל שלו כדי שיוכל לשלוח אלינו את התמונות.

כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים

כל הכתבות בסדרה על גידול תאומים :

הכתבה ה-1: מתנה קצת יותר מדי גדולה: הכל על הריון תאומים

הכתבה ה-2: פרוייקט תאומים: לעבור בשלום את החודשים הראשונים

הכתבה ה-3: לא כמו בחלום: כשהתאומים מאושפזים בפגייה

הכתבה ה-4: זה אפשרי: כך תצליחי בהנקת תאומים

הכתבה ה-5: קשה פי שניים: כמה עזרה צריכים הורים לתאומים?

הכתבה ה-6: המצעד: המשפטים הכי מעצבנים שאומרים על תאומים

הרגעים הללו היוו שיא של תשומת לב, והפתיעו אותי בעוצמת ההתלהבות של היפנים מעצם היות התאומים. אבל גם ברחוב הישראלי, שבו תאומים הם כבר מזמן לא מראה נדיר, אנחנו עדיין מהווים אטרקציה מלהיבה. להסתובב עם עגלת תאומים מחוץ לבית נותן לנו תחושה שנעה בין סלבריטי-על לקרקס נודד. כמעט ואין אפשרות לטייל בשקט מבלי לזכות בתגובה, הערה, שאלה או סתם קריאת התפעלות בכל כמה דקות.

הישראלים, שניחנים בהרבה אהבה לתינוקות ובמעט מאד טקט, ניגשים בלי בעיה, מציצים בעגלה מעירים הערות, שואלים שאלות ומשיאים עצות. למה התגובה של הסביבה שונה כאשר הם רואים תאומים? מה גורם לאנשים שמעולם לא פגשנו להשתתף בשמחתנו, להתלהב מהדמיון בין השניים או לנסות לברר מי החייכן ומי השובב?

"תאומים? טוב, עכשיו לא תישן שנה"

למרות שכל הורה מאושר מהתלהבות הסביבה מילדיו, הרי שכאן יש משהו שונה: התגובה היא לא רק ליופיים ולחכמתם, אלא לרוב לעצם היותם שניים. כלומר משהו בהיותם תאומים הופך אותם לראויים למחמאה מיוחדת. מדובר במשהו שונה מהרגיל, קוריוז, ומכאן התגובות, שלא פעם "מקפיצות" את ההורה, ובפעמים אחרות גורם לו לחוש כאילו הוא אכן מחולל פלאים.

את ההבדל אנחנו מרגישים כשכבר קורה מקרה שבו אנחנו יוצאים רק עם אחד מהשניים - לביקור אצל רופא או סתם לזמן איכות של אחד על אחד, ולפתע הפעוט המקסים שלנו לא גורם לציבור לעצור את נשימתו, ואנו הופכים להיות הורים ככל ההורים, לילד חמוד ותו לא.

אני נוהגת להשוות את התגובות לנהגים שעוצרים ליד מכונית תקועה בצד הדרך. כולם רואים שמשהו כאן שונה, אולי צריך עזרה, עצה טובה, השתתפות בקושי. הכל בא מכוונות טובות, ולפעמים באמת צריכים את עזרת העוברים ושבים. אבל בניגוד לרכב שלא פועל, כאן ההורים לא רוצים תמיד שיעצרו לידם, שיציעו ויעזרו במילה או במעשה. כאן זה עלול להיתפס כחדירה לתחום פרטי מאוד.

שאלות כמו: "את בהריון עם תאומים? זה מטיפולים?" לא סביר שיעלו מול היריון יחיד. כך גם הצ׳פחה הידידותית והמעודדת: "תאומים? טוב, עכשיו לא תישן שנה", מנוד הראש שמביע, אולי, רחמים על הקושי, הצורך למצוא את הדמיון בין תינוק אחד לאחיו או לברר מי הבן ומי הבת, או מי "יותר" ומי "פחות" (חייכן/רגזן/ילד טוב/זריז/שובב...) הן שאלות שלא יישאלו על שני אחים בגילאים שונים.

את הסביבה אי אפשר ולא כדאי לחנך. כאמור, גם כשהתחזיות על חוסר השינה מעט קודרות, האהדה כנה וטובה, ועשויה לחמם את הלב. היא מציקה או מקפיצה את ההורה כאשר היא נוגעת במקומות רגישים, ואלו, כידוע, הם אישיים וסובייקטיביים.

כשהטיפול בשניים מתיש הדגשת הקושי מגרה עצב חשוף. וכשההתמודדות מוצלחת תגובה כזו אינה מתאימה לתחושות החיוביות. ומעל לכל, ההורים, בינם לבין עצמם, עוסקים בהשוואות אלו או אחרות. במי יותר ומי פחות, בדמיון או בשוני שבין השניים, ולמרות שיש מטרה, רצון והתכוונות לא לתת להשוואות אלו להשפיע או לתייג, הרי שזה לא פשוט לביצוע. ההתנגדות שעלולים לחוש מול ההתייחסות המשווה או זו שמצפה לתיוג, מעורבת בביקורת העצמית, או מבטאת את הקושי של ההורים לקבל שזה קיים במידה רבה (וטבעית!) אצלם.

ככל שהשאלות וההערות באות מהמעגל הקרוב, משפחה וחברים, עולה צורך גדול יותר לענות ולתקן, ובעיקר לשתף את הסביבה המשמעותית להתייחס לשניים בצורה מאוזנת. יחד עם זאת, חשוב לדעת, להבין ולזכור תמיד שההורים הם אלו שיוצרים והמשפיעים העיקריים על היחס של התאומים לעצמם.

בינקות ובגיל הרך ילדים רואים את עצמם דרך עיניהם של ההורים, ועל כן לילד יש "שכבת מגן" טבעית כל כך עבה עד שהסובבים הרחוקים יותר, דודה, שכן, גננת, לרוב לא חודרים אותה. רצוי שההורים ישתפו את הקרובים בעמדה ובגישה שלהם. זה נכון תמיד, וכשזה נוגע לתאומים זה יכול למנוע מתח, ואת הצורך "לזנק" להגן או לאזן, לרחם על ה"מקופח" ולהצניע את ההתלהבות מאחותו.

ובכל זאת, מה עושים עם המוכר בחנות או שתי התיכוניסטיות המתלהבות ברחוב? מחייכים, מקבלים את המחמאות, מתעלמים ממה שלא נעים, וממשיכים הלאה.

"מה, אתם מצליחים להבדיל ביניהם?"

כשהתאומים זהים ה"פלא" גדול יותר, ובהתאם כמות התגובות. הדמיון הרב, שמבלבל ומקשה גם על ההורים, עלול לגרום לסדרת שאלות מטרידה: "מי זה מי?", "מה, אתם מצליחים להבדיל ביניהם?", "למה הם לבושים/לא לבושים אותו דבר?", "הם גם עושים הכל ביחד?" ועוד ועוד.

דווקא כאן חשוב להגיב ולתת כלים להתייחסות נכונה. לא לטובת הדודה והדוד, אלא לטובת השניים, כדי שהדמיון לא יהפוך להיות מרכיב מרכזי בזהותם. כדאי להציג אותם בשמותיהם, לאשר בשמחה שאכן מבדילים בין הילדים, לספר משהו קטן על כל אחד מהם וכו' כשהילדים גדלים אפשר ללמד אותם לענות לבד לכל השאלות ולהפוך אותן ל"הווי משפחתי" שניתן להתבדח עליו.

ולסיום, וכדי להקל עליכם, ההורי לתאומים, החלטנו לחלק את ההערות הנפוצות ביותר לפי סוגים ולענות פעם אחת ולתמיד לכל אלו שתמיד יש להם מה להגיד:

המרחמים: "כל כך פחדתי שיהיו לי תאומים!!!"

המרחמים מנסים להביע אמפטיה למצבכם - אבל בדרך כלל משיגים את ההיפך:

"יש לך תאומים? איזו מסכנה!"

"תאומים זה נחמד, אבל רק אצל אחרים"

"אוי! תאומים זה כל כך קשה"

"איך את מסוגלת להסתדר עם שניים?"

ומה תגידו להם? "ילדים זה שמחה, והילדים שלנו הם בעיקר אושר גדול. נכון, זה בהחלט מאתגר לגדל תאומים, אבל שאלה יהיו הצרות שלנו...".

הסקרנים: "זה מטיפולים, נכון?"

או, לחילופין: "זה טבעי?"

ומה תגידו להם?

לא כל צמד תאומים מתחיל במעבדה. וגם "צאו לנו מהשחלות!", או בגרסה רכה יותר: לא ממש בא לי לשתף אותך. ואגב, איך אתם עשיתם את הילדים שלכם?

המבינים: "זה גנטי? כי ידוע ש..."

או, לחילופין: "יש לכם עוד תאומים במשפחה?"

ומה תגידו להם?

פשוט תטביעו אותם במידע: ישנם כמה גורמים המשפיעים על הסיכוי להרות עם תאומים - כאשר במשפחתה של האמא יש היסטוריה של תאומים, אצל נשים שעברו כבר מספר לידות, ככל שהאם מבוגרת יותר, וגם טיפולי פוריות למיניהם מעלים משמעותית את הסיכוי להרות עם תאומים. מצד שני, ישנם גם הורים שלא עונים על אף אחד מהקריטריונים ובכל זאת הביאו לעולם לתאומים. 

השנונים: "מה, היה מבצע 1+1?"

או, לחילופין: "אתם מנדבים לי אחד?"

ומה תגידו להם?

שתאומים הם מבצע הרבה יותר מורכב מ-1+1, אבל אנחנו לא מוותרים על אף אחד מהם. בשקט תספרו להם שהם לא כאלה מקוריים ושכבר שמעתם בעבר את אותה בדיחה רק מיליון פעמים.

הפרקטיים: "אתם בטח לא ישנים בלילה"

או, לחילופין: "איך אפשר להאכיל שניים ביחד?" וגם "בגיל שנתיים תתחילו ליהנות מהם"

ומה תגידו להם?

תודה על ההתעניינות, אנחנו מסתדרים. ובכבוד, אתם מוזמנים להתנדב לעזור לנו.

המתלהבים: "איזה יופי! חסכת הריון"

או, לחילופין: "תאומים? וואו! הם זהים?"

ומה תגידו להם?

שאם מסתכלים עליהם, רואים מיד שאין דמיון ולכן השאלה הזו ממש מיותרת. ואגב - הורים לתאומים זהים נאלצים להתמודד עם מבול שאלות נוסף שנוחת עליהם אחרי שהם עונים בחיוב לשאלה זו, כי אם יש דבר שמלהיב את המתלהבים יותר מ"סתם" תאומים, הרי זה תאומים זהים.

המחשבנים: "הוא ישנוני והיא עירנית!"

או, לחילופין: "הוא חייכן והיא בכיינית!" וגם "נכון שהיא מתפתחת יותר מהר?" ואפילו "תאומים? אז איך יכול להיות שהוא גדול יותר?"

ומה תגידו להם?

שכרגע אולי הוא ישנוני והיא עירנית, אבל לפעמים דווקא היא ישנה והוא ער או אפילו שניהם ערים ביחד.

נספר שתאומים הם אחים שבילו יחד ברחם ונולדו באותו יום, אבל כל אחד מהם אדם מלא בפני עצמו.

הנחמדים: "איזה חמודים!"

או, לחילופין: "תגדלו אותם בנחת" וגם "תהנו מהם"

ומה תגידו להם?

פשוט מאוד: "תודה! גם אנחנו חושבים ככה".

עינת שגיא אלפסה היא עיתונאית ואמא לשני זוגות תאומים. ורד בן פורת היא בעלת מרכז "תאומים ומשפחה" להדרכת הורים ואנשי מקצוע