פיל ליום הולדת 3: איך חוגגים ברחבי העולם?

חשבתם שבישראל ימי ההולדת הפכו להיות ראותניים מדי? לפני שאתם שופטים כדאי שתתנו הצצה קטנה למה שקורה בעולם. בדקנו עם שלל ישראלים שגרים בחו"ל איך זה נראה מהצד שלהם. 

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

הורים מסביב לעולם:

מה אנחנו עושים עם הילדים בשבת? אז זהו, שכלום

עם הילדים סביב העולם: 5 שיעורים שלמדנו על הורות

3 שנים מסביב לעולם: איך משלמים על זה?

פיל ביום ההולדת: חוגגים בניו דלהי

יום הולדת שנה בהודו. בקטנה

את יום ההולדת הראשון של בני הבכור חגגנו בארץ, בחיק המשפחה, ומכיוון ששבועיים אחר כך טסנו להודו לרילוקשיין, זו הייתה גם מסיבת פרידה, אז התפרענו והזמנו מתנפח ואת חלק מהכיבוד מקייטרינג ביתי. חשבנו שהגזמנו - אבל אז גילינו איך חוגגים ימי הולדת בהודו. 

הפעם הראשונה שבה נחשפתי ליום הולדת בהודו הייתה כשהוזמנו לחגוג עם משפחה ישראלית. האירוע נערך בחסות מנהל החברה בה עבד אבי המשפחה. המנהל היה הודי. וכך יצא שדניאלה, שחגגה את יום הולדתה החמישי, הייתה, פשוטו כמשמעו, נסיכה ליום אחד.

האירוע נערך בגן אירועים עצום שבו היו (רשימה חלקית): מקהלה ששרה ב"לייב", רחבת ריקודים, אומן שעשה קעקועים לילדים, תיאטרון בובות, עמדת צילום, מזנון שכלל מכל טוב, מזנון קינוחים עשיר, שולחנות וכיסאות ישיבה, בר משקאות קלים וגם אחד אלכוהולי, להורים. את דניאלה ואימה פינקו בסלון יופי, בו הן קיבלו מניקור, תסרוקת ובגדים חגיגיים - כיאה לבית מלוכה. בקיצור, הרגיש ממש כמו חתונה.

הבופה לילדים. חתונה? לא, סתם יום הולדת 5

אבל יום ההולדת של דניאלה היה בעצם הסיפתח לחוויות ולריגושים בכל הקשור לחגיגות ימי ההולדת של ההודים. למדתי מהר מאוד שיום ההולדת הראשון, יום הולדת שנה הוא יום ההולדת הכי חשוב. כמו בחתונה ההודים ישקיעו את מירב כספם באירוע: הזמנת אולם, עיצוב הזמנות וכל מה שעולה על דימיונכם. נכחתי בימי הולדת בהם הנושא היה מירוץ מכוניות, כאשר המשטח נבנה במיוחד למטרה זו, ביום הולדת של "פאן במים", אליו הביאו בריכות מתנפתחות, בריכת קצף, רחבת ריקודים עם ממטרות ורצפה נגד החלקה - ועוד הרבה אטרקציות.

זה לא מסלול מירוצים - סתם יום הולדת 5

הודו משפיעה עלינו ואת ימי ההולדת של ילדיי אני חוגגת כמיטב המסורת ההודית: ליום הולדת שלוש הבאנו פיל, ליום הולדת שש הבאתי סוס לבן. אם כבר נסיכה - אז עד הסוף.

מעיין חיה בהודו בשש השנים האחרונות. צלמת ואמא לשלושה ילדים 

מסתפקים בטופי לכיתה: איך חוגגים בצרפת

לא חשוב מה אתם עושים לכבוד יום הולדתו של הילד שלכם, אתם בטוח עושים, והרבה. הרבה יותר ממה שעושים כאן, בצפון הקר והקשוח של צרפת. בכיתות הנמוכות (גילאי שנתיים וחצי עד חמש), יום ההולדת של הילד מסתכם ברשות (!) להורים לשלוח עוגה ו/או בקבוק מיץ ו/או "בונבון" כלשהו לחלק לילדים בסוף היום. ביום ההולדת של הילד, הגננת מפנה חמש דקות מהשיעור לשירת "ג'וואיוז אניברסר" עם שם הילד, פורסת עוגה ומוזגת מיץ. אין "כיסא מלך", אין תמונות ילדות. אין הפעלה. אין סבים וסבתות ואין הורים.

תשאלו איך אני יודעת? או! בכל יציאה לחופשה (כל שישה שבועות) אנחנו מקבלים "קאייה דה וי", שהיא מעין מחברת מחיי הגן, עם תמונות הפעילויות הבולטות שנעשו. שם אנחנו רואים את הג'וניור הפרטי שלנו יושב ליד עוגה עם נרות, מודפס על דף שחור לבן במדפסת.

כך רואים ההורים את יום ההולדת בגרנד סקסיון. תודו שמלהיב!

במקבילה הצרפתית לגן חובה הילדים כבר מכינים את העוגה בעצמם בכיתה, ואם אתם שואלים אותי יש בכך לפחות איזו שבירת שגרה נחמדה של חיי הכיתה, ומשהו שנותן נופך קצת יותר שמח לימי ההולדת. העניין הוא שיציאה כל כך חדה מהשגרה דורשת קיבוץ ימי הולדת של כמה ילדים ביחד.

בגן הנפלא שבו למדו הג'וניורים שלנו כשחיינו בישראל התיאוריה השלטת היתה שכל ילד הוא יחיד ומיוחד. ככזה, מגיעה לו חגיגה יחידה ומיוחדת. בבית הספר הנוכחי של הג'וניורים התיאוריה השלטת היא ההיפך הגמור: כולם חייבים להיות אותו הדבר. כולם. עד כדי כך שלקראת יום ההולדת השביעי של הגדול, שיערך בעוד שבועיים, דאגתי לייבא אריזות במבה קטנטנות שיחלק בכיתה, במקום סוכריות הגומי והטופי שמחולקות בדרך כלל (בכיתה א' כבר בכלל לא חוגגים. רק מחלקים משהו בסוף היום אם רוצים), אבל הוא מפחד שמא במבה לא תתקבל בעין יפה - כי זה לא כמו כולם. כי כולם מחלקים איזה טופי מחורבן שנקרא "קרמבר" שהמציא אלוהי הפרנסה של רופאי השיניים, ואיך הוא פתאום יחלק במבה?!

קרמבר. הטופי שמזכה כל רופא שיניים בעוד קומה לאחוזה שלו

לתומי חשבתי שאם בבית הספר לא מעניקים משמעות גדולה לימי ההולדת, ההורים מפצים את הילדים בחגיגות מושקעות מחוצה לו. אבל... כנראה שלא. כאן ילדים נתפסים כחלק מהחיים ולא כ"עיקר" שלהם, וכמו שאצלנו, המבוגרים, יום הולדת הוא לא תמיד ביג דיל, אז גם אצלם. נולדתם? סבבה. בואו נדליק את האח ונראה טלוויזיה!

עפרה שפר-ברוש היא קופירייטרית וכותבת ספרי ילדים, אמא לשניים, חיה בצפון צרפת בשנה האחרונה

נקי מחיידקים: חוגגים בסיליקון ואלי

מסיבת יום ההולדת הראשונה אליה הוזמנו בסיליקון ואלי הייתה של רוקו. ילד מקסים, בן לאמא קוריאנית ואבא חצי איטלקי וחצי אירי, שלמד איתנו בגן היהודי, וחגג יום הולדת שלוש. הגענו לג'ימבורי בשעה הייעודה והצטרפנו ליתר החברים מהגן לצפייה בסרטון הבטיחות. בסרט, שאורכו כ-10 דקות, הוסבר לילדים מהו המספר המקסימלי של ילדים המותר בכל מתקן: "Slide - no more than one kid at a time! Trampoline - only 6 kids at a time! Climbing - no more than 4 kids at a time".

אני מודה שעל אף שאני מהנדסת, היו שם יותר מדי מספרים לזכור. ניסיתי לחשב, לזכור בראש את השארית, להפוך את המספרים לאותיות ולמצוא מהן מילה - אך לשווא. כמו כל מבוגר אחראי החלטתי שבמידת הצורך, פשוט נעתיק מאחרים.

עם סיום הסרט נתבקשו הילדים "to line up" ומיד נעמדו בטור ישר ובסדר מופתי, על מנת שהמדריכה תעבור ביניהם ותחטא את ידיהם באמצעות סטריליזטור. שוב, דגש קל על הציות לחוק - מי שפושט גרביים צפוי למעצר! ונכנסנו פנימה.

בסמוך לכניסה לאולם עמדה לה כוורת עץ בגודל בינוני על גלגלים, בה הונחו, כלאחר כבוד, הנעליים והתיקים של משתתפי האירוע. כ-40 דקות לאחר תחילת המסיבה חזרנו, עמית ואנוכי, מהשירותים ו... הפתעה! הנעליים נעלמו.

הופתעתי לגלות שלושה עובדי ג'ימבורי שוקדים על העברת הנעליים, בזו אחר זו, לכוורת עץ זהה (שוב, עם גלגלים!), הנמצאת מצידה השני של הדלת, ולאחר שווידאתי שכל אחת מהכוורות הייתה עוברת בקלות בדלת, החלטתי שאין זה מענייני כיצד הם מוצאים לנכון להגשים את החלום האמריקני. בסיום מבצע העברת הנעליים נשמעה שריקה עזה, הילדים חזרו בריצה להסתדר בשלשות, חיטוי ידיים קל ועברנו לחדר השני.

אני מתארת לעצמי שבנקודה זו תוהים הקוראים מה יש בחדר השני. ובכן - התשובה פשוטה. פחות או יותר מה שיש בחדר הראשון.

המשכנו לשחק, כאשר לפתע החלו להשמע קולות משונים שהלכו והתחזקו, עד שהבנתי שמדובר בקרקורי הבטן שלי. נזכרתי לפתע, שמאז שהתעוררתי בשבע בבוקר לא בא אל פי דבר. החלטתי לנצל את הבדלי השפה והודעתי לאמהות האחרות, שעמית רעבה ושואלת מה קורה עם העוגה. כעבור זמן מה נשמעה השריקה המיוחלת, חזרנו לשלשות, חיטוי ידיים קל (להוציא את עמית, שצעקה "לא צריך! עכשיו שטפתי ידיים!") ועברנו לחדר הבא, שם, סוף סוף, קיבלנו את האוכל המובטח.

ברחבי החדר נשמעו קריאות רבות "if you don't eat some of the pizza there will be no cake for you". במקרה שלנו זה כמובן היה מיותר לגמרי - כל אחת מאתנו אכלה שלושה משולשים.

עכשיו תראו. זה הרגע שבו אני אמורה לספר לכם על העוגה העלובה שנרכשה בקוסטקו, שעשויה כמעט בלבד מחמאה וצבעי מאכל. מה שנכון לכל מאות ימי ההולדת האחרים בהם נכחתי מאז זה של רוקו. אבל העניין הוא, שרצה הגורל ודווקא באותה מסיבת יום הולדת בתולית, נפלתי על אמא מהסוג המשקיע. אמא של רוקו, אחת מתוך השלוש היחידות שהכרתי בשלוש השנים האחרונות שאופות את עוגות יום ההולדת במו עצמן. וזה נראה ככה:

עדי מגיד חיה בסיליקון ואלי, ארצות הברית, בשלוש השנים האחרונות. אמא לשלוש בנות 

לא כמו כולם: חוגגים בריו דה ז'נרו

לפני שבוע חגגנו יומהולדת לביתנו הבכורה, בת ה-10. יום הולדת ראשון בברזיל עם כל הלחץ של להיות "ממש כמו כולם" דרש ישיבת אסטרטגיה וחלוקת אחריות. התכנסנו חודש לפני האירוע, כי כבר למדנו שצריך לסגור הרבה זמן מראש בכדי שהאימהות שמנהלות את יומני האאוטלוק של הילדים ישריינו כראוי. איזו מסיבה נעשה? הבטנו במתבגרת בתקווה שהישועה תגיע ממנה בצורת רעיון סופר יצירתי, אך היא בהתה בחלל האוויר ואמרה: "לא ממש אכפת לי מה, רק שיהיה כמו של כולם".

כמו של כולם? כמו של כולם אומר לשלוח הזמנה מודפסת עם תמונה, לסגור את חדר האירוח בקונדומיניו (כל בניין מגורים מחזיק חדר אירוח עם מטבח, בדיוק למטרה הזו), להזמין חברה שמתמחה בעיצוב החלל, חברה נוספת שמתמחה בעיצוב גסטרונומי, בר משקאות להורים, מפעיל שאחראי לעיצוב מצב הרוח של הילדים, הזמנת עוגה וכמובן מתנות השתתפות לאורחים.

בישראל התעקשנו על מסיבות צנועות בהן העסקנו את עצמנו ואת בני המשפחה, אבל כאן, בגיל 10, נדרש ממנה להשתלב בחברה זרה, אז בטח שנעשה לה יום הולדת כמו לכולם. מסיבת בריכה נשמע טוב? לה זה נשמע מצויין.

התחלנו לכתוב מיילים ולהתקשר, אבל קבלנו מגוון תשובות שליליות. אפשר להגיד המון דברים על הברזילאים, אבל ספונטניים הם לא. במקביל, בדיקה באתר מזג האוויר גילתה שבתאריך המסיבה עומד לרדת גשם.

"תוכנית ב', תוכנית ב'!", צעקתי בהיסטריה. "ישיבת חירום!". אולי משחק בבאולינג עם ארוחת ערב? כבר עשו. אולי סרט בקולנוע באולם פרטי? לא ניתן להזמין כרטיסים עד 2014. "אולי פשוט נבטל?" אמרה המתבגרת בפרצוף מבואס. לא מבטלים! יאללה, הם ילדים בני 10, נארגן משהו נחמד בבית.

אז סגרנו על הקרנת סרט בבית. למסיבת יום ההולדת התייצבו, באיחור ברזילאי אופנתי, כל הילדים שאישרו. והם היו מקסימים: זרמו עם כל השטויות שעשינו איתם, רקדו, זללו ממתקים, הורידו נעליים וקפצו על הספות. טוב, זרמו עד לשלב הפיצה - כולם אכלו אותה עם סכין ומזלג...

ביום שני המתבגרת חזרה מבית הספר מאושרת. היא סיפרה שכולם דיברו על המסיבה שלה ועד כמה היה כיף ואחר. וכך יצא שלמרות שעשינו מסיבה בסגנון ישראלי ולא ברזילאי "ממש כמו כולם" - הרווחנו מתבגרת מאושרת. וזה שווה הכול.

כמובן שזה החזיק חמש דקות, אבל מי סופר?!

אביטל תבור, חיה בריו דה ז'נרו, ברזיל, בחצי השנה האחרונה. אמא לשלושה ילדים

where, where, where is the cake? חוגגים בלונדון

היומן שלי מלא באירועים - אני פולי בוקט! ולא לא מדובר בחתונות של זוגות צעירים, אלא בתאריכי מסיבות ימי הולדת שחוגגים ילדי הכיתה של בנותיי. כיאה לממלכה שרגילה לטקסים מהודרים ורישמיים, ההזמנה למסיבת יום ההולדת של סטנלי בן הארבע תחולק חודשיים לפני התאריך. ככה הם הבריטים, נותנים לך זמן להתארגן בכדי לאפשר להם לדעת את המספר המדוייק של שקיות ההפתעה אותן יצטרכו לרכוש. לא אישרת - שקית לא קיבלת!

בשנה שעברה, כשהתקרב תאריך יום ההולדת החמישי של בתי, התחלתי כבר בנובמבר לארגן את המסיבה. הרי היא חוגגת בט"ו בשבט, וכבר אחרי סוכות, ועדיין לא התחלתי להכין דבר. הילדה יכולה להישאר בלי אולם, ומה עם האוכל, והבגדים וזרי הפרחים? אלוהים!

"היכן את רוצה לחגוג יום הולדת?", שאלתי את המתולתלת הקטנה. "בבאולינג", היא ענתה בנחישות. "ניסיתי חמודה, אבל הם מלאים עד אפס מקום", אמרתי באכזבה. "אז בבריכה", קבעה. "התקשרתי, אמרו שישימו ב-waiting list". "אז אולי בג'ימבורי הגדול?", היא ניסתה שוב. "גם שם ניסיתי, אבל הם הם אמרו שיש להם מקום רק כשנחגוג לך בת מצווה, את חושבת שאז תרצי שם? כי אני יכולה לסגור מעכשיו!".

משפחת קזדן בעיצומה של כתיבת מכתבי התודה. בטח שאהבנו את המתנה!

ואז, בניסיון האחרון שלי, כשכבר נשבעתי שאת החתונה שלה אני לא מארגנת, התקשרתי ל "עולם הטרמפולינות שלום". סגרתי את יום ההולדת שם, חילקנו הזמנות חודשיים לפני, והמתח החל: מי יאשר הגעה ומי לא.

אם בריטי לא יכול להגיע הוא תמיד יוסיף תירוץ ובו יפרט את הסיבה, יותר נכון אמא שלו תוסיף את התירוץ. מי שכן יאשר, ידאג להוסיף לרשימה את האלרגיות של האורח זב החוטם, שהמארח חייב להיערך אליה (חשבתי לבקש מכל ילד גיליון רפואי בשביל לקצר תהליכים).

יום המסיבה הגיע, ואיתו הילדים. הם קפצו וקפצו וקפצו וקפצו - ואז ניגשו בפנים אדומות לשולחן יום ההולדת, הצטופפו להם יחדיו וישבו שקטים ומנומסים על הכיסאות הקטנטנים כאילו זו "הסעודה האחרונה". כל ילד לקח סנדוויצ'ון שהגישה לו אימו, ולא שכח לקחת גם כמה ענבים קטנטנים ועדינים וכמה חתיכות ענוגות של גזר וקריספס (תפוצ'יפס, בהגיה הנכונה), כי לכל "פיליפ" ברור שכריך תמיד הולך עם קריספס ועדיף שיהיה בטעם ויניגרט.

בבית, כשהילדה פתחה את המתנות, דאגתי אני אעמוד לצידה ולכתוב בדיוק איזו מתנה הביא כל ילד. אם לרגע עברה במוחכם המחשבה שזה בשביל שלא אתבלבל ואחזיר לו בטעות את המתנה ביום ההולדת שלו, טעיתם: הכל בגלל פתקי התודה. עם סיום המסיבה העבודה ממש לא נגמרה, ונאלצתי לשבת ולכתוב תודות בשם הבת שלי לכל ילד וילד, וכמובן ולציין בהן מה הוא הביא. והגרוע ביותר: לכתוב כמה הילדה שלי אהבה את המתנה ואיזה שימוש נעשה בה.

תמי קזדן, חיה באנגליה בארבע השנים האחרונות, צלמת ואמא לשלוש בנות

ואיך (לא) חוגגים בסין

בגן הסיני של הבת שלנו לא ממש חוגגים ימי הולדת. מה כן עושים? בכל חודש תולים בכניסה לגן תמונות של ילדי יום ההולדת לאותו החודש. לצערה של בתנו, היא נולדה בסוף אוגוסט ויום הולדתה הוא בחופש הגדול, כך שהתמונה שלה אף פעם לא התנוססה בכניסה.

גם בבתי הספר לא חוגגים. לא מקובל להביא עוגה לכיתה ואין חגיגות גדולות. ילד יום ההולדת מקבל עוגה אישית קטנה, ארוזה, בתום יום הלימודים, אותה הוא לוקח הביתה.

אז מה כן? מי שמעוניין חוגג יום הולדת בבית, בחיק המשפחה וחברים. ממש לאחרונה חגגה חברתה של ביתי יום הולדת ובאותו היום, לפני לכתנו הביתה מבית הספר, הוזמנו לביתה כדי לחגוג, יחד עם חברה טובה נוספת. זה נראה כך: אביה של הילדה הגיע עם עוגה, שרנו שירי יומולדת בשתי שפות ואכלנו ארוחת ערב. אה, וכחטיף לילדים הוגשו לילדים רגלי תרנגולת. לא מגומי - אמיתיות לחלוטין.

בעוד הילדות שיחקו להן, בין כרסום רגל אחת לשנייה, המבוגרים אכלו, פטפטו ובעיקר שתו. שתו לא למטרת הרווית הצמא וגם לא סתם כדי "לתפוס ראש", אלא פשוט כדי להשתכר. תארו לכם שלוש אמהות, אב אחד וסבתא אחת (שאחראית על ייצור יין קטלני תוצרת בית) מסיימים את הערב בגילופין. חגיגה אמיתית.

כשהגיע יום הולדתה של בתי באוגוסט השנה מפלס החרדה שלי עלה. היו לילדה הרבה ציפיות ולא רצינו לאכזב אותה. הזמנו חברות, קישטנו את הבית, היינו צוות בידור והווי והיה כיף. מאוחר יותר פתחנו את המתנות שהיא קיבלה ולשמחתו גילינו שהיא קיבלה מארז נקניקיות וציורים, שהכינו עבורה חברותיה לכיתה. סיום מושלם לחגיגה.

גליה ראוטנברג, חיה ועובדת בסין כבר 14 שנים. עוסקת בתרגום מסינית ובשרותי קניה מקוונת. אמא לילדה

הטורים פורסמו באתר תכף נשוב - המדריך המלא לישראלים שכבר גרים בחו״ל, לאלו שמחפשים בנרות אחר רילוקיישן, ולכאלה שרק חושבים על זה. בינתיים