האלבום החדש של הבוס: עומד בכל הציפיות

ברוס ספרינגסטין הוא לא מסוג האמנים שיפתיעו אותך. מה שהוא וה-E סטריט בנד, להקת הליווי הותיקה שלו, יודעים לעשות -בעיקר בשנים האחרונות, הוא שירים אפיים, המנוני אצטדיונים מרוממים, גם אם פה ושם עוד יש לו הבלחות פולק. אבל הפעם לחברי הלהקה מצטרף אורח לא צפוי בדמותו של טום מורלו, גיטריסט להקת רייג' אגיינסט דה מאשין, אחד ההרכבים הבועטים בהיסטוריה של הרוק. מי שמכיר את מורלו (וקשה לחשוב על צרכני מוזיקה מ-20 השנים האחרונות שלא התבגרו לצליליו, או לפחות היו מודעים אליהם) יודע שגם בלהקת האם שלו כמו גם באודיוסלייב - ההרכב שהקים עם כריס קורנל, הוא נוטה להיות דומיננטי במיוחד.

גם כאן נדמה שוירטואוז הגיטרה העניק צבעים חדשים ליצירה של ספרינגסטין, שנפלאה ככל שתהיה - יש לה נטייה להיצבע בגוונים דומים מדי מאלבום לאלבום. בשנה החולפת הצטרף מורלו לספריגסטין לסיבוב הופעות אוסטרלי כמחליפו של סטיבן ואן זנט (הגיטריסט הוותיק של הלהקה וסילביו האהוב מהסופרנוס), ועל הדרך הפך למוזה של הזמר, לא פחות מכך. טביעת האצבע של מורלו מורגשת כמעט בכל אחת מרצועות האלבום, מ-"Harry's Place" המזוהם והבלוז-רוקי, דרך סולו הגיטרה של "Heaven's Wall" ועד "Just Like Fire Would", שיר ישן של להקת הפאנק רוק האוסטרלית The Saints.

וזה לא קאבר הפאנק רוק היחיד שיש כאן, שכן גם להקת Suicide זוכה למחווה יפה, בדמות חידוש מצוין לשיר "Dream Baby Dream". ועוד לא דיברנו על הקאבר העצמי המשובח ל"The Ghost Of Tom Joad", שיר שזכה בזמנו גם לביצוע של להקתו של מורלו. האחרון, אגב, נותן כאן את אחד מרגעי הגיטרה המרשימים בקריירה שלו, בטח בעידן שבורח מהכלי הזה כמו מאש.

ואגב העידן הנוכחי: מעניין לראות את המקום בו נפגשים בשנים האחרונות התכנים של ספרינגסטין והעולם. בעשור של מודעות כלכלית-חברתית הולכת וגוברת, נדמה שאלבומיו של המלך הלא מוכתר של ניו ג'רזי הולכים ומקבלים בכל שנה שעוברת תוקף משמעותי. אולי זו המודעות הפוליטית, שתמיד זרמה בעורקיו של מי שכתב את "Born In The U.S.A" על שורדי מלחמת ויאטנם, ויכול למתוח קו ישיר בינו לבין "The Rising", האלבום שהוציא ב-2002 בעקבות אסון התאומים. קו שממשיך גם ל-"Working On A Dream" מ-2009, שכולו שאיפה לשינוי ותמיכה מוחלטת בברק אובמה.

אלו זמנים קשים בארה"ב, כמו בשאר העולם, זמנים של משבר כלכלי כבד ומציאות של חוסר. בדיוק במקום הזה נדמה שהשירים של ספרינגסטין הופכים לרלוונטיים יותר מתמיד, כאילו העולם הלך והתקרב אליו יותר משהבוס עשה צעדים כדי לכבוש אותו. זה תקף גם ללחני בלוז אמריקניים וגם ל-"This Is Your sword", הקריצה האירית החביבה שבאלבום.

בעוד הוא לא בהכרח מוצלח כמו "Magic", האלבום שהקליט ספרינגסטין ב-2007 ונחשב לטוב שהוציא בעשור האחרון, "High Hopes" בהחלט מצדיק את הציפיות ממנו - שכן, מהזמר

 שכתב אותו לא מצופה להיות משהו אחר פרט למה שהוא. רוקנ'רול קלאסי על שלל גווניו, בלוז-רוק מחוספס ושירת פאתוס צרודה, שאיכשהו מצליחה להימנע מליפול לבורות הקלישאתיים שהז'אנר בו היא משחקת נוטה להכיל.

באלבומו ה-18, ספרינגסטין מתגלה כאחד היוצרים הרלוונטים והחשובים הפעילים במוזיקה האמריקנית, והוא עושה זאת ללא טיפת התחסדות או התנשאות, מעל דור המוזיקאים החדש, זה שמייצר בעיקר סנסציות ולהיטי פופ חלולים. הם בסך הכל תוצר של התנהלות שהוא הזהיר ממנה כבר לפני שנים, עוד ב-82' ו-"Nebraska", דרך "Devils And Dust" ועד היום. כבר שנים שברוס ספרינגסטין משמש כמצפון של אמריקה. הוא איש שמצביע על הגל הגדול שכבר שטף חלקים ניכרים מהמדינה, מצביע ומזהיר. אולי כדאי שלשם שינוי מישהו למעלה גם יתחיל להקשיב לו.