בא לי קנולי של כרמלה סופרנו

רטרו בצלחת: "שנות ה-70"

בלי שום קשר לאמונה דתית, דיאטה קפדנית או להזדהות יורופסקית עם עלי בייבי, הבחירות הקולינריות של האמריקנים, כפי שבאו לידי ביטוי בטלוויזיה, תמיד היו מוגזמות בעיניי - כמות החמאה על הפופקורן, הררי הגבינה, המיונז וחטיפי הצ'יפס על ההמבורגר, או בריכת שומן הטראנס על המקרוני טרם מכניסים אותו לתנור.

שתי הגזמות הדיינר הגדולות שאף פעם לא הבנתי הן להזמין מילק שייק לצד ההמבורגר (מה?), ולסדר על צלחת ארוחת הבוקר זה לצד זה: נקניקיות, חביתה, פנקייק נוטף מייפל ורצועות בייקון מטוגנות. מיץ התפוזים אולי מספק את החומציות הדרושה לאיזון, אבל לדחוס את כל זה עוד לפני שכריך הריבה-חמאת-בוטנים נכנס לך לפה, מסביר קצת את מלחמתה של אומת הדוד סם במשמניה.

הממ... ארוחת הבוקר של קיטי פורמן

חוץ ממשפחת פורמן, כמובן. שם הכל נראה הגיוני, טעים, בריא ומזין. אמא קיטי מסדרת את הצלחת כל כך יפה לרד ואריק, שני הגברים בחייה, עד שאי אפשר שלא לבחוש את הנקניק במייפל וללקק את האצבעות. הכריכים מלאי השקעה ואהבה, הפירה בדיוק בדרגת המעיכה הנכונה (וללא ספק עתיר בחמאה) - ואת העוגיות שלה אפשר כמעט להריח דרך המסך.

תמיד תהיתי כיצד גם בני הבית (כולל לורי) וגם החבורה המתעלקת - נשארים כולם רזים בתוך מכנסי הפדלפון שלהם. התשובה כנראה מונחת בצלחת, שנשארת מלאה לאורך כל הסצנה עד שהם קמים והולכים ממנה - משאירים אותי במטבח, מכינה לי משהו לנשנש. (סטלי סולומונוב)

געגועיי לקנולי: "הסופרנוס"

כן, טוני סופרנו היה אדם מסוכן ודמות מרתקת. וכן, הוא היה חתיכת הפרעה דו קוטבית מהלכת: מצד אחד דובי חמוד עם בייביפייס עגולים, מצד שני - ראש ארגון פשע, רוצח קר וחסר רחמים. קצת אוהב את כרמלה, קצת אוהב אחרות. אבל אם יש משהו שהיווה עוגן בחייו ההפכפכים של טוני, הרי שלא מדובר בפסיכולוגית ד"ר מלפי, כי אם במזון ההו כה חשוב בחייו. וכשאני אומר מזון, אני מתכוון לכל אבותיו: מהקנולי שכרמלה הייתה מכינה (ולא היה דורש אפילו חימום), דרך הפיצה שהיה מביא לאנתוני ג'וניור אחרי מריבה, מארוחות הפאר עם המשפחה המורחבת במסעדת "וזוביוז" של ארטי ועד נקניק הגאבגול, אותו היה טורף בשעות הלילה, ולעתים כאמצעי להתמודדות עם זעם ותסכול.

ביס אחת לשלושה טייקים. טוני סופרנו והאוכל  

על הדרך היו שם גם סנדוויצ'ים, דגים ושרימפסים לרוב, מה שהפך את הצפייה ב"סופרנוס" לחתיכת חוויה קולינרית מגרה, מהסוג שמפציר בך לעזוב לשנייה את הברק בשיער של פולי, לזנוח לרגע את הבעיות של כריסטופר ואדריאנה ולרוץ למקרר, רק כדי לחטוף נקניק איטלקי שבמזל (אולי) שוכב לך במקרר. כשהתארח ב"סטודיו למשחק" פעם, נשאל גנדולפיני על ידי המנחה האייקוני ג'יימס ליפטון כמה המשקל של טוני סופרנו חשוב לעיצוב דמותו על המסך. "מאוד חשוב", ענה גנדולפיני. ומי יכול להאשים אותו? קשה לחשוב על מישהו שהיה מתנגד להעביר שמונה שנים מחייו בזלילת מעדנים איטלקיים אחת לשלושה טייקים. עכשיו איפה לעזאזל אפשר להשיג פה גאבאגול נורמלי? (עמי פרידמן)

תודה לאלוהי הפחמימות: ארוחת חג ההודיה

הודו ענק מעוטר ומושחם, ממולא בלא ברור מה, בטטות במרשמלו, המוני סלטים שבינם לבין דיאטה אין שום קשר: ארוחת חג ההודיה תמיד העמידה את שולחן הסדר שלנו בצל. אין רק ארוחה טלוויזוינית אחת כזו - היא כיכבה כמעט בכל סדרה מדי עונה.

מוניקה מ"חברים" בישלה לחבורה ארוחה ענקית כל שנה, תמיד אצל בדירה, תמיד המארחת, המשפחה של בלייר אירחה משתאות מפוארים ב"אחת שיודעת", ב"חשיפה לדרום" נחשפנו למאכלים דרומיים מפתים, למשפחת וולש החמה "בבוורלי הילס 90210" תמיד היה מקום לעוד אורח ליד השולחן - הרשימה אינסופית. אפילו ד"ר האוס הציני ניסה בכל כוחו להידחף לארוחה שכזו. 

מוניקה מבשלת, ובראד פיט קופץ לביקור. ארוחת החג ב"חברים" 

בכל אותם ספיישלים מתקתקים תמיד קר בחוץ וחם בפנים. כולם צופים בפוטבול ואז מתיישבים מסביב לשולחן עמוס בכל טוב. וכמו ד"ר האוס - גם אני תמיד רוצה להידחף אליו. (נילי לוין)  

צייר לי צלעות כבשה: "משפחת קדמוני"

אוכל תמיד נראה לי כמו עיסוק מיותר. בזבוז זמן אפילו. עם כל הטכנולוגיה שפיתחנו והמצאנו במשך אלפי שנים, שאיתה יצאנו מהמערה והגענו עד לירח – סלחו לי אם דילגתי על כמה שלבים בתולדות האנושות – תמיד תהיתי מתי כבר ימציאו גלולה שתכיל ה-כ-ל. כדור לבוקר, כדור לצהריים, כדור לערב, וזהו.

צלעות שעושות חשק. "משפחת קדמוני" 

בגלל זה אין לי מה לחפש ב"מאסטר שף", או כל תוכנית בישול אחרת. לצפות בשף מערבב תבשיל בסיר נראה לי מעניין כמעט כמו לצפות בפועל בניין מערבב טיח בדלי. גם סעודות טלוויזיוניות מפוארות לא עושות לי את זה. ארוחת חג ההודיה או חג המולד שמככבות בכל סדרה - כלום. נאדה. מבחינתי, אפשר לזרוק הכל לפח.

רק מטבח אחד שראיתי על המסך לאורך השנים הצליח לדבר אליי - המטבח של "משפחת קדמוני". לא יודע מה יש בצלעות העצומות של פרד או בשוֹק של בארני שעושה לי חשק, אבל יש בזה משהו. אולי אלה הקווים הנקיים של סרט מצויר או הקלילות שבה אפשר לקחת ביס עצום ולהשאיר עקבות שיניים. ואולי אוכל דו-ממדי פשוט קל יותר לבליעה. לצערנו, המטבח הפלינסטוני כנראה אבד לנצח, וניאלץ להיתקע עם אנשים אמיתיים שמכינים אוכל אמיתי. (נתנאל שלומוביץ)