עזבתי את המחשבים ועברתי לעבוד עם אנשים

שמי חגית כפיר, בת 46, נשואה ואם לארבעה ילדים, עובדת סוציאלית מאושרת ומלאת סיפוק, או ואם לדייק - אני עובדת סוציאלית בשבע וחצי השנים האחרונות. לפני כן עסקתי בתחום שנמצא במרחק של 180 מעלות מעיסוקי כיום, כמתכנתת מחשבים. איך עשיתי את המעבר?

עושים שינוי - כתבות קודמות בסדרה:

• עזב את ההיי-טק, הפך לנגר, היום מנכ"ל
• צפו: כך הפכתי מעורכת דין לאחות
• נמאס מעולם הפרסום, אז הפכתי לציירת. צפו
  

אל המקצוע הראשון בחיי הגעתי כבר בתיכון. תמיד הייתי חזקה במתימטיקה ובעלת תפיסה ריאלית טובה, כך שהיה זה טבעי שהוריי ינתבו אותי למסלול שנראה בזמנו כמתאים לי ביותר. בגיל 17 פלוס, כשלא הבנתי עד הסוף את המשמעות של התחייבות לשירות קבע ארוך, נשאבתי חיש קל למיונים ליחידת המחשבים של הצבא.

כולם סביבי שיבחו והיללו את ממר"ם, וראה זה פלא, התקבלתי לקורס תכנות. מאותו רגע, היה לי ברור שהדרך סלולה להצלחה ולאושר, שהרי לא כל אחד מתקבל למסלול הנחשק. אבל כבר במהלך הקורס זיהיתי שאני לא נלהבת מהתכנים, מעולם המכונות והחשיבה הרציונאלית.

מצד שני, ברור לכל שלא עוזבים קורס תכנות. בכל פעם שהעליתי את הרעיון, היה מישהו שטרח להבהיר לי שאני שוגה. כך סיימתי את השירות הצבאי הארוך ונישאתי לבן-זוגי היקר, אותו הכרתי במסגרת השירות באותה יחידה צבאית. כבר סימנתי לעצמי רווח גדול של הבחירה במחשבים, שהרי הרווחתי בעל נפלא.

חגית כפיר. הדרך היתה סלולה - אבל התכנים משמימים

מחוץ לצבא, מיד השתלבתי בשוק העבודה. במשך 15 שנים עבדתי במקומות שונים, בתחום התעשייה הבטחונית והאזרחית. עם התרחבות המשפחה אף שיפרתי את תנאי העסקה ועבדתי חצאי ימים בלבד. מה יותר נוח וטוב מזה? המשכורת טובה, התנאים גמישים, סביבת העבודה האנושית ברמה גבוהה ואפילו עבדתי יחד עם בן-זוגי באותו מקום בחלק מהתקופה. אז מה בכל זאת לא עבד שם?

כך החל המהפך בחיי

הרצון לעזוב ולנסות משהו אחר תמיד קרץ לי במהלך השנים, אולם תמיד קיימים אילוצים שהחיים מביאים איתם: משכנתא, לידה נוספת, מעבר דירה. היום המאושר בכל חודש היה ה-1 בחודש, אז חשבון הבנק רווה נחת. את שאר הימים העברתי בעבודה שגרתית, עם ציפייה שהשעון יתקדם במהירות לעבר שעת סיום יום העבודה.

לאחר לידת הילד השני, כשאני עדיין לא בת 30, פניתי לייעוץ מקצועי. שם הובהר לי בתום פגישה אחת עם המאבחנת, שבאפשרותי לבחור באחד מהשניים: לעצור את החיים ולעשות הסבה מקצועית, או להמשיך לעסוק בתיכנות ולנשוך שפתיים. בחרתי באפשרות השנייה. בגיל 34, כשילדתי את עמית, הבנתי שזוהי ההזדמנות האחרונה שלי לשינוי בחיים.

בצעד פשוט ומיידי נרשמתי ללימודים אקדמיים. היה לי ברור שתחום מדעי החברה הוא התחום בו אעסוק בשארית חיי, שכן העבודה עם בני אדם ולא עם מכונות תמיד קסמה לי. נרשמתי למספר מסלולים וכעבור ימים ספורים התבשרתי שהתקבלתי ללימודי עבודה סוציאלית.

בלי הרבה התלבטויות, אישרתי את הבחירה. השיקולים של גיל ויציבות תעסוקתית הובילו אותי לבחור דווקא בעיסוק זה, שהרי היה ידוע שזהו אחד המקצועות שעם סיום התואר הראשון תמיד תחכה עבודה אי שם בחוץ.

על השכר, התנאים והלימודים האינטנסיביים לא העמקתי לחשוב באותו זמן. וכך, אם לשלושה, התחלתי את התואר הראשון שלי, יחד עם סטודנטים צעירים ממני בעשור ויותר, ללא משכורת ועם תינוק בבית. זה לא היה פשוט ונוח, אבל זה בהחלט היה ממלא ומעניין.

במהלך התואר הריתי וילדתי את בן הזקונים שלי. הרגשתי שהגיל, ההורות והבשלות מהווים יתרון בתחום שבחרתי. לא תמיד היה קל לשבת בכיתה כשבראש מתרוצצות המחשבות על ארבעת הילדים שמחכים לי בבית, לעיתים קרובות שיתפתי את אישי בתכנים, ושיננתי חומרים למבחנים בסיוע שני ילדיי הגדולים.

סיימתי את התואר בהצטיינות והשתלבתי מיד בעולם העבודה. לראשונה מזה עשור התחלתי לעבוד יום מלא. לא פשוט להתספק בשכר נמוך, שלא לדבר על תנאי עבודה ויציבות תעסוקתית. גם הסטיגמה של המקצוע לא מחמיאה תמיד. אבל מעבר לכל אלה, אני יוצאת מידי יום לעבודה עם חשק ומוטיבציה, וחוזרת מלאת מחשבות, רגשות, סיפוק והנאה.

אז איך בכל זאת אפשר לעשות את זה ?

נכון שהסבה מקצועית באמצע החיים אינה פשוטה כלל ועיקר, אך היא בהחלט אפשרית. לא הייתי נכנסת להרפתקאה הזאת בלי ידיעה ואמונה שמאחוריי עומד בעל תומך, מפרגן ומסייע. לאורך כל הדרך יכולתי להרשות לעצמי לקחת פסק זמן, לרדת ברמת השכר, להקצות זמן לעצמי ועבורי, כשיובל עומד מאחוריי במלוא התמיכה והעידוד.

במהלך השנים התרגלתי להרמות גבה, לשאלות ולנסיונות להבין מדוע ואיך ויתרתי על עולם הנוחות. מאידך, פעמים רבות נתקלתי במבטים המקנאים. 

בהמשך הדרך אף סיימתי תואר שני בעבודה סוציאלית, והמשכתי ללמוד ולהתמקצע בתחום הטיפולי. במקביל השתמשתי בנגיעה הטכנולוגית שלא אבדה לי, ובניתי עבור משרד הרווחה אתר אינטרנט בנושא אומנה.

לאחרונה, עמית, שכבר מלאו לו 12, החל ללמוד תכנות. באופן טבעי, הוא משתף את אביו בחוויות מהמידע החדש אליו הוא נחשף, אולם באחת הפעמים, כשהתערבתי בשיחה, הוא גילה, להפתעתו, שגם אמא יודעת מה זה לולאה, פונקציה ואפילו רקורסיה. אז משהו עדיין נותר אצלי מהעבר הרחוק.

במבט לאחור, למרות הקושי לעצור את החיים וללמוד תחום חדש, למרות הירידה ברמת השכר ובתנאי העבודה, למרות ההשתייכות לפרופסיה לא פופולארית במיוחד ובפרט בימים קשים אלה, אני לא מתחרטת לרגע. אני גם לא בטוחה שאם הייתי בוחרת במקצוע זה בגיל 20, הייתי מלאת סיפוק ושלמה עם הבחירה שלי כפי שקרה בשנות ה-30 לחיי וקורה עד היום. לדעתי, לעולם לא מאוחר ללכת עם הלב ולעסוק בתחום שבו אתם חשים מאושרים ומסופקים.

עשיתם שינוי קריירה באמצע החיים ובא לכם לספר על זה? ספרו לנו על כך במייל האדום