שירות הביטחון הספרותי של איאן מקיואן

אפשר להסתכל על "דברי מתיקה" של איאן מקיואן כמודל לאיך כותבים רומן. האופן המתון והמדויק בו הוא משתמש ברקע התקופתי, שנות ה-70 בבריטניה - שנים של סטגנציה כלכלית, התעסקות במלחמה הקרה ותחילת הטרור האירי; אופן בניית הדמות הראשית, התהליך האיטי והמבשיל והמפכח שהיא עוברת; הסצנות הדרמטיות הפזורות לאורך ציר העלילה - שאף פעם לא מתלהמות מדי, ותמיד מפתיעות. כל אלו גם יחד יוצרות רומן שלא מסתפק ב"צפוי" או ב"מתקבל על הדעת מבחינה ספרותית".

אפשר לקחת את סך כל המרכיבים, כמו במפרט טכני, ולהתפעל מכל אחד מהם בנפרד. אבל למקיואן יש גם את הרכיב הנוסף, החמקמק, את החוליה החסרה. את מה שאי אפשר לפרק, ואת מה שכנראה אי אפשר ללמד או ללמוד - את הכישרון המיוחד לרקוח את הכל יחדיו לספר.

"דברי מתיקה". ספרות כמפלט משעמום

זה מה שגורם לו לא לשעמם לרגע. גם כשהוא נובר בפרטים, וב"רעש הלבן" של הקיום, כבתיאור הרצאות משרדיות של גורמי ביטחון חסרי כריזמה, או בתיאור ילדותה האפרורית ונטולת הייחוד של סרינה פרום, הדמות הראשית - זה תמיד במידה, ותמיד יש לכך תכלית שהיא מעבר לסצנה עצמה.

גיבורה מכנית בסיפור אנגלי

סרינה פרום היא, כאמור, דמות די אפורה מבחינה אקסיומטית. פרופיל קלאסי של צנונית אנגלייה מהמעמד הבינוני, אחת שאמנם הגיעה ל-MI5, שירות הביטחון הבריטי, שבו שום דבר סקסי. באותה המידה היא היתה יכולה להיות חשבת של סניף "מרקס אנד ספנסר" או אחראית על הלוואות קצוצות ריבית בבנק. אין לה דברים מרעננים או מיוחדים לומר, והמחשבות שבראשה לא נושאות אותה לגבהים או לעומקים עמוקים. הדבר אכן מעורר תהיה, מדוע מקיואן בחר בדמות שכזו לגיבורת ספרו. לכאורה, יש בה משהו מאוד "מכני".

אבל ככל שהספר מתקדם, האופי והמיוחדות של סרינה הולכים ומתגבשים לנגד עינינו, ולא רק מבחינת ההתנהגות שלה, אלא גם בצדה האינטלקטואלי, ביחס שלה אל ספרות ובקורלציות שלה אל מול ובתוך החיים עצמם. סרינה בתחילת הספר היא דמות שלא ברור מה מניע אותה אם בכלל. אולי זה הצורך לחפש אהבה, מעין תחליף לעקרות הרגשית שקיבלה כל השנים מאביה הכומר ומאמה הקומפולסיבית. הבדידות שלה היא אינהרנטית, היא לא מסוגלת להפיג אותה בקלות, ולכן היא מתחילה לקרוא - למרות שבתחילת דרכה היא נותבה ללימודים גבוהים של מתמטיקה.

הספרות עבור הגיבורה היא רק מפלט משעמום, דרך להעביר ערבים קרים וריקניים כשאין גבר או חברות בסביבה. היא חשה שספרות חייבת להיות ריאליסטית, גם כשהיא בדיונית לחלוטין, וכל מה שגולש מעבר לסיר הריאליזם הוא שומן מיותר, או יתרה מכך - סרח עודף ומניפולטיבי שנועד רק להפריע, ופוגם במשהו מהותי מהספרות הזו.

"למזלי רוב הפרוזה האנגלית באותה תקופה הוגשה כתיעוד חברתי בלתי תובעני. לא התרשמתי מסופרים שהסתננו אל דפי ספריהם כדמויות בעלילה מתוך נחישות להזכיר לקוראת המסכנה שכל הדמויות, ואפילו הם עצמם, אינן אלא המצאה וכי יש הבדל בין בדיון לחיים", ובמקום אחר היא נוקבת: "אסור שאחת הדמויות או אחד ממרכיבי העולם המדומיין יתפוגגו פתאום בגלל גחמה של המחבר. המומצא צריך להיות מוחשי ועקבי לא פחות מהממשי. זה חוזה שמבוסס על אמון הדדי".

כתיבה ללא תנודות

כל זה קורה כממד למה שמתרחש בפועל, פרויקט "דברי מתיקה" של שירות הביטחון החשאי. כדי לקדם את הרעיונות המערביים כנגד הקומוניזם, הוחלט, על פי הרומן, כי M15 יהווה פלטפורמה לסופרים בריטיים מסוימים שמתאימים לפרופיל, ולהנגיש את עבודתם החבויה יחסית כדי שתגיע לכמה יותר אנשים.

טום היילי, סופר לא רע שנאלץ, רחמנא ליצלן, להתפרנס מהוראה, הופך להיות הפרויקט של סרינה. באופן די צפוי היא נופלת לזרועותיו, עקב חולשתה לגברים דומיננטים מבחינה אינטלקטואלית (וזה אולי האקט העלילתי הצפוי היחידי בספר). סרינה עדיין לא החלימה מרומן עם טוני קנינג, מי שגייס אותה בחשאי לשירות, וכנראה עבד עבור הצד השני בערוב ימיו לפני שמת מסרטן באי מבודד. כמובן, מהר מאוד עולה בה הקונפליקט האם לספר לו ולבגוד בשירות, או להיות נאמנה לשירות ולבגוד בו - כשגם בשירות היא משאירה גבר מדמם מבחינה נפשית-מינית, אחד שיחזור אליה כמו בומרנג.

סך הכל, "דברי מתיקה" יכול להיחוות כספר מעט אטום רגשית,

מנוכר, אפרורי, כזה שבסופו של דבר לא גורם לנו "לאהוב" או לחוש משהו עוצמתי כלפי הדמויות וגורלן, ולא גורם לנו להיעצב בעצבונן או ההיפך. אך יש מקום גם לספרים כאלה, וכפי שספר זה מוכיח, גם כשהלוחות הטקטוניים הרגשיים לא בהכרח נעים במהירות המצופה, החוויה תוך כדי קריאת ברומן, עדיין יכולה להיות נפלאה ולא מרפה.

לטעמי בכל זאת חסר משהו מהותי בספר, איזו תנודה אחת גדולה בלתי צפויה, איזו תפנית שלרגע תקפיא את הנפש, תעביר צמרמורת רגעית או תגרום לקורא לגרד בראשו בהשתאות (גם הבחירה של מקיואן כיצד לסיים את העלילה עלולה לעורר תימהון, ואפשר להבין מי שיאמר - וינמק זאת כמובן - שמדובר בבחירה שיש בה התחנפות מסוימת לקורא). ב"כפרה" ובספריו האחרים המוצלחים, מקיואן העניק לקוראיו תפניות עלילתיות-מהותיות גדולות יותר, אך בספר הנוכחי, משום מה ורק במובן הזה - הוא דווקא בחר "ללכת על בטוח".

"דברי מתיקה", מאת איאן מקיואן. מאנגלית: מיכל אלפון, הוצאת עם עובד. 395 עמ'.