אהבה, שנאה: אבי ההתנחלויות - וההתנתקות
"פרה שנותנת חלב ובועטת בדלי", כך מגדיר בני קצובר, מראשי גוש אמונים, את יחסם של המתנחלים לאריק שרון. דניאלה וייס הייתה קרובה מאוד לשרון, אבל אחרי ההתנתקות הקשרים נותקו. מהצד האחר, בין מפוני גוש קטיף יש כאלה שמאמינים שאם שרון היה חי, הטיפול בהם היה טוב יותר
עשרות שנים של פריחה, לצד שנים של כעס ותסכול. יחסיו של אריק שרון עם המתנחלים ידעו עליות ומורדות. מצד אחד הם לא שוכחים את התפקיד שלו כאבי ההתנחלויות, כמי שהיה מעורב אישית בהקמתן ולזכותו עומדת עשייתו המרובה בפיתוחן. מצד אחר, הפצע שהשאיר בעקבות ההתנתקות מעולם לא הגליד. האם מנגד הוא קנה את עולמו במחנה השמאל?
במשך שנים רבות היו קשריו של שרון עם המתנחלים אישיים ועמוקים, "אפילו עד לרמה שבתקופות שונות למדנו יחד איתו קטעים של הרב קוק", נזכר בני קצובר, ממקימי גוש אמונים וממנהיגי ציבור המתנחלים, יו"ר ועד מתיישבי השומרון שכיהן בעבר כראש המועצה האזורית שומרון.
"ההיכרות עם שרון החלה ב-1973, כשהיה בשלבי פרישה מתפקידו כאלוף פיקוד דרום, מעט לפני מלחמת יום הכיפורים", מספר קצובר. "היחסים היו בשיאם בתחילת שנות ה-90 כשהפך לשר השיכון, ופעילותו בבנייה ביהודה ושומרון הייתה בעיצומה. אלו היו 20 שנים של פריחה ביחסים".
קצובר הכיר את שרון בימים שבהם לא היה אפילו יישוב יהודי אחד בשומרון. "באותם ימים הקמנו, מנחם פליקס ואנוכי, את גרעין ההתיישבות הראשון בשומרון, אלון מורה", הוא נזכר. "כחלק מהצעדים הראשונים ניסינו לגייס תמיכה של אישי ציבור וקראנו בעיתונים ששרון עומד לפרוש מצה"ל, אחרי שלא התמנה לרמטכ"ל. החלטנו לנסות את מזלנו איתו וסיפרנו לו שהקמנו את גרעין אלון מורה שרוצה להתיישב ליד שכם".
נרתם למאמץ ההתיישבות בשומרון
קצובר מספר על המפגש הראשון עם שרון. "זו הייתה פגישה מרתקת. אמרנו לו שבתנ"ך, כל התחלה יהודית מתחילה בשכם. הוא התלהב מאוד ואמר 'אם כך, אין דבר חשוב יותר למפעל הציוני מאשר ליישב את לב השומרון'. הוא עוד 'איים' עלינו בתנועת אצבע שלא נתבייש להטריד אותו ביום ובלילה. והוא עמד בזה, אכן הטרדנו אותו ביום ובלילה. הוא דחה כל דבר אחר וקיים ישיבות, פגישות, סיורים בשטח. השתתף איתנו בתוכנית המבצעית לעליות על הקרקע, שהיו אז בניגוד לאישור הממשלה, כמאבק מול ממשלת העבודה שאסרה על יהודים להתיישב בשומרון".
שרון המליץ להם על האתר הראשון, שידוע היום כבה"ד 3 (חטיבה מרחבית שומרון) ועל האתר השני, תחנת הרכבת בסבסטיה. לשם הוא לקח אותם ברכבו, וסיפר להם ששר הביטחון הטרי דאז, שמעון פרס, נכנס להיסטריה כשפורסם שהוא משת"פ של המתנחלים לאחר שהצליחו לעלות על השטח. שרון אמר להם שבהכירו אותו כהיסטרי, פרס יסגור להם את השטח והם לא יוכלו להגיע לשם יותר.
שרון השתתף פיזית בעליות על הקרקע בשנים 1975-1974. בהמשך, עם עליית מנחם בגין לשלטון, התמנה לשר החקלאות וליו"ר ועדת השרים להתיישבות, ופעל נמרצות להקמה ולתכנון של התנחלויות ביהודה ושומרון. הוא מצא אתרים ודאג להעלות יישובים על הקרקע. כשהפך ב-1981 לשר הביטחון, העלה סדרה נרחבת של מאחזי נח"ל שעם הזמן הפכו ברובם ליישובים.
"כל אלה יצרו את השלד של היישובים", אומר קצובר, "אבל הביסוס שלהם היה דווקא בשנות ה-90, כששרון כיהן כשר השיכון. תקציבי הענק לגלי העלייה אפשרו לו לבנות עשרות אלפי יחידות דיור תוך שנתיים-שלוש. גם לשביתת הרעב שלנו בעידן הסכמי אוסלו התגייס שרון ושבת איתנו".
עיקר ההערכה שלכם כלפיו הייתה בשנות הבנייה המסיבית?
"הערכה? מסויגת. הכרנו את כוחותיו הביצועיים, את יכולת העשייה האדירה שלו וגם את יחסו הפנימי העמוק לארץ ישראל. אבל ידענו שיש אצלו דבר אחד שחשוב יותר מכול, וזהו האגו האישי, ואם יבוא היום שהשניים יעמדו זה מול זה - ידענו במה יבחר".
כיום, שמונה שנים אחרי ההתנתקות, קצובר אומר ש"עבור רוב הציבור שחווה את פעולותיו ומעשיו, שרון הפך להיות בחזקת 'פרה שנותנת חלב ובועטת בדלי'. אלו הן התחושות כיום. הייתה הערכה עמוקה כלפיו, ועם זאת, לאלה שהכירו אותו לא היו יותר מדי אשליות. הוא תמיד היה אומר לנו, 'אני יודע שאתם לא בוטחים ומאמינים בי'. לצערנו, כבר אז לא יכולנו להכחיש את מה שעשה ב-1982 בפינוי סיני והרס היישובים, וזה היה עוד הרבה לפני ההתנתקות, כך שהיה די ברור עם איזה סוג אישיות יש לנו עסק. ערב ההתנתקות ואחריה נוצר נתק מוחלט".
מה התחושות האישיות שלך כלפיו מאז ההתנתקות?
"אני מתגורר מאז ומתמיד באלון מורה, אבל עזרתי ליישוב חומש בזמן ההתנתקות. חומש הוא בכלל סיפור אישי של שרון. הוא הקים אותו במו ידיו ב-1979, והסוף הטרגי הוא שגם הרס אותו במו ידיו. ב-2005 יצאתי עם משפחתי לסייע לחומש ומשם גם גורשנו בהתנתקות. לא היה לי שום קשר איתו אחר כך, היה נתק מוחלט. בעת ההתנתקות היו הרבה פניות אליי להיפגש איתו, לאור קשריי האישיים והעשייה המשותפת. אבל בהכירנו את שרון הערכנו שאין שום סיכוי שישנה את החלטתו – הוא זה שקיבל אותה, ממניעים מסוימים, ולכן ויתרנו על הניסיון".
על התחושות בקרב המתנחלים מאז ששרון נכנס לתרדמת אומר קצובר: "אנחנו כיהודים מאמינים לא יכולנו לשלול את האפשרות שהציג לנו הרב מרדכי אליהו בזמנו, שאמר 'תוך שנה תראו את השכר שהוא יקבל על הפשע הנורא שביצע'. אני חושב שהנזק שהוא גרם, למרות העשייה האדירה, היה רב מהתועלת. הנזק הוא נורא, לדורות".
לא שוכחת, לא סולחת
דניאלה וייס, לשעבר ראש המועצה המקומית קדומים ומראשי תנועת גוש אמונים, מחלקת את יחסי המתנחלים לשרון לשתי תקופות: "התקופה הרומנטית הייתה כאשר נפרסה מפת ההתנחלויות על כל מרחב יהודה ושומרון. זו התקופה היפה של הקשר בין אריאל שרון, בולדוזר ההתיישבות, לבין המתנחלים, שנמשכה מ-1977 ועד 2004, לפני הגירוש. רומן ארוך מאוד.
"התקופה השנייה החלה כאשר הוא רצה להיות ראש ממשלה ואז יועציו במטבחון של החווה אמרו לו: 'אם אתה רוצה בתפקיד, יש לך רק דרך אחת - להתרחק מהמתנחלים', והוא בחר בזה במודע. באותו זמן הוא החל לקבל את תמיכת השמאל ועידודו, וזוהי תקופת האתרוג. הם שכחו לו את בניית ההתנחלויות ואת אהבת המתנחלים ושמרו עליו מכול וכול. זה היה אינטרס משותף לשמאל ולאריק - של השמאל לצאת מחלקים של ארץ ישראל, ושל אריק לעלות על גב העניין לראשות הממשלה. המהלך הצליח מבחינתו".
וייס מספרת על קשריה הישירים עם שרון: "עבדתי איתו הרבה מאוד, והקשר היה כמו שמקובל בין אנשים שעוסקים בנושאים פוליטיים, כולל השתתפות באירועים משפחתיים, ביקורי בית וטלפונים בכל שעות היממה. עבדנו באופן צמוד כ-15 שנה". השבר החל בתקופת ההתנתקות ואחריה. "הקשר נותק לחלוטין מצדו. מבחינתי, הבנתי שאין טעם לפנות אליו ולכן לא פניתי. לפני ההתנתקות כבר ידעתי שהוא נמצא בתנופת הגירוש".
למרות מצבו של שרון בשמונה השנים האחרונות, התחושות במהלכן, לפי וייס, הן "כעס עצום. מה יגרום לנו לסלוח? אם שואלים אותי, אני ממש לא נמצאת באופציה לסלוח. ברמת המעשים של אדם לאדם, או בין שני אנשים שעוסקים בנושאים לאומיים - זה לא יסולח".
"המפונים אוהבים אותו למרות מה שקרה"
ציפורה בוסקילה (51), ממפוני היישוב ניסנית בגוש קטיף ב-2005, גרה כבר תשע שנים ביישוב ניצן, עדיין לא במגרש קבע. "למרות הגיהנום שבו אני חיה", היא אומרת, "אני והרבה אנשים פה לא כועסים על אריק. לא היינו נגדו. המפונים אוהבים אותו למרות מה שקרה לנו. הייתי שמחה אם אלוהים היה מצליח להעיר את אריק. מצבו החמיר, מסכן. חבל, אנחנו עוד חיינו באשליות שיום אחד יתעורר".
בוסקילה מאמינה ששרון היה מטפל טוב יותר במצוקות של המפונים לו היה נשאר ראש ממשלה. "כואב לנו שזרקו אותנו מהבית ושכך המדינה מתנהגת אלינו ולא לוקחת אחריות. שרון ידע לטפל במפונים כמו שצריך, לא כמו ראשי המנהלות שלא מכירים את החיים האמיתיים פה".
"לא הפך ליקיר השמאל"
ואיך השמאל תפס את שרון מאז ההתנתקות? "בתקופת מלחמת לבנון ואחריה", אומר יריב אופנהיימר, מזכ"ל תנועת שלום עכשיו, "אריק שרון היה עבור השמאל סדין אדום למחנה השלום. הוא ייצג את הימין הקיצוני והיה סוג של פרסונה נון גרטה בקרב השמאל.
"לאחר שנבחר כראש הממשלה ולאחר שמימש את תוכנית ההתנתקות, הוא לא הפך ליקיר השמאל. זאת משום שהוא לא הלך לתוכנית ההתנתקות כחלק ממשא ומתן שאמור להביא להסדר. הוא לא האמין במשא ומתן, אלא עשה זאת כמהלך חד-צדדי וכוחני מאוד, מול המתנחלים אבל גם מול הפלסטינים.
"אין ספק שהוא קיבל נקודות וסימפטיה בקרב המחנה", מוסיף אופנהיימר, "מה שגרם לחלק מהאנשים לחבור אליו אחר כך למפלגת קדימה. התדמית שלו התרככה, אבל הוא אף פעם לא נחשב לגיבור או לדמות אידיאולוגית המזוהה עם השמאל, הוא לא חצה את הנקודה הזו. ההתנתקות לא קנתה לו מקום בלבם של אנשי השמאל".
אופנהיימר אומר שעם זאת
"שרון הפתיע. אני זוכר את עצמי לפני ההתנתקות, כשנקבעה לו פגישה עם מועצת יש"ע והייתי בטוח שהוא הולך להיכנע להם. כבר הכנתי הודעה לעיתונות שתוקפת את שרון שנכנע למתנחלים ושהוא בעצם אחד מהם. אבל באופן מפתיע, הפגישה התפוצצה אחרי שאמר להם שהוא לא מקבל מהם תכתיבים ושהוא מנהל את המדינה, זו בהחלט הייתה הפתעה".
אופנהיימר מעריך את יכולתו של שרון להתמודד מול המתנחלים. "אין ספק שלזכותו עומדת עמידתו האיתנה מול הלובי של המתנחלים, שהוא בעצמו גידל ותמך בו במשך שנים רבות, וכמו כן ההחלטה הנחושה שלו, שגם מומשה, להביא לפינוי רצועת עזה וההתנחלויות בצפון השומרון".
לפנייה לכתב/ת 
