Let my sister go
"הייתי אחת מהנשים שלשיטתך בוחרות להשתייך לקהילה שלך באופן חופשי. אלא שאני נולדתי לתוך קהילה שבלבה מחיצה, מבלי שבחרתי בכך. בקהילותיכם יש חברות שרוצות להמשיך ולהיות אורתודוכסיות, והן דורשות שוויון. אל תעמידו אותן במבחני נאמנות. היו אורתודוכסים ולוחמי זכויות אדם גם יחד". מכתב לרב שמבקש שנישאר מאחורי המחיצה
אתגר השפה
הרב פוירשטין היקר, כבר כמה שבועות שאנו מתכתבים מעל מסכי ynet על מקומנו כנשים בבית כנסת; על מקומנו כדרשניות, על מקומנו כמובילות טקסים ותפילות, ועל מקומה הראוי של המחיצה. בשבועות אלו כינית אותנו שטחיות, מיתממות ופשטניות, האשמת אותנו בשתלטנות ובכוחנות. למרות זאת, בסוף דבריך הצעת שנידבר. אנחנו מברכות על ההזמנה ונענות לה.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
עוד בדיון:
- מיוסף ועד הרב אריאל: כאן החלה הדרת הנשים/ רוחמה וייס
- לשמור על צניעות זה לא הדרת נשים/ הרב רפי פוירשטין
- זו לא צניעות, זו הדרת נשים/ רוחמה וייס ויונה ארזי
- די לרדיקליות: כבדו את מי שבוחרת אחרת/ הרב רפי פוירשטין
זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת בא
הקושי שילווה את הטור הזה לכל רוחבו ועומקו, הוא הקושי לאתר את המילים הנכונות. הנביא זכריה, בחזון אחרית הימים, מציב בפנינו אתגר גדול: "האמת והשלום אהבו" – האם נוכל לכתוב דברי אמת שיושיטו גם יד לשלום? האם נצליח לכתוב דברי שלום לרב שדורש מאתנו לשבת מאחורי המחיצה, ומגביל את זכותנו לדרוש בציבור?
האם התביעה לעשיית האמת והצדק, הפורצת אמנם מאיתנו אך תובעת את עלבונן של נשות כל הדורות, תצליח להיאמר מתוך כוונה להשכין שלום? והאם אין סכנה שהרצון לדיאלוג ולשלום, ישתיק את האמת שצריכה סוף-סוף לצאת לאוויר העולם הדתי?
אם זו לא הדרת נשים...
אתה שב ואומר שקיומה של המחיצה בבית כנסת, והענקת בלעדיות על תפקידי ההובלה בתפילה ובדרשה לגברים אינן אפליה, ובוודאי אינן הדרת נשים. ואנו שואלות האם בכלל אפשר לתת למעשים אלה הגדרה אחרת? בשם איזו לוגיקה ואיזו אמת מידה מוסרית נוכל להפקיע פעולות אלו מהתואר הלא מחמיא "הדרת נשים"?
אנחנו נבין, אם כי בוודאי לא נקבל, עמדה דתית הקובעת שהדרת נשים איננה חטא, או שבשם ההלכה יש לעשות מעשים לא מוסריים, אבל אנחנו לא מצליחות להבין את הפלפולים הלשוניים המבקשים לאחוז את החבל בשני קצותיו – להדיר נשים, ובאותו זמן לגלגל עיניים כלפי שמיא וכלפי ערך שוויון האדם.
"אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי"
אתה אומר שנשות הקהילה שלך ונשות הקהילה של הרב אריאל (והקהילות המדירות האחרות) באות ברצון
לבית הכנסת, ומקבלות בהבנה את פסקי ההלכה המפלים. אנחנו מאמינות לך, אבל טוענות באופן ברור ונחרץ, שהחלטה מוסרית אינה עניין למבחן פופולאריות.
גם בפרשת השבוע שלנו, ולאורך כל נדודי המדבר, בני ישראל לא רוצים לצאת ממצרים - ולאחר שייצאו הם ירצו לחזור אל האדמה המשעבדת. אם משה היה שואל את העבדים היכן הם רוצים לחיות, היינו אנו ובנותינו ובנות בנותינו משועבדות במצריִם.
"וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי... לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי" (שמות כ"א, ה') עובדה מצערת אך לא מפתיעה היא כי עבדים רבים אינם רוצים להשתחרר מאדוניהם. גם אם יש בין חברות קהילתך נשים התומכות בהמשך קיומה של המחיצה, ובהמשך הדרתן מפעילות בית הכנסת, אין בכך תשובה לתהייה המוסרית מדוע אתה, כרב וכמנהיג, בוחר לתמוך באפליית נשים.
למען "שלום בית"'
המושג "שלום בית" הפך במשך השנים לשחוק וקלישאי, מושג שהדאגה לאמת - ממנו והלאה. בשם "שלום בית" נעשות עוולות גדולות. "שלום בית" הוא לעיתים ניסיון לקבע מציאות חיים רעה, על מנת לייצר שקט.
שווה בנפשך את נשות קהילתך שואלות את עצמן היכן באמת הן רוצות לשבת. דמיין אותן יוצאות מאחורי המחיצה ומתיישבות בקִדמת בית הכנסת. ברור שפעולה שכזאת לא תעלה על הדעת. עד היום מעט נשים תבעו שותפות מלאה בעבודת השם, וזאת גם בגלל דרישות ל"שלום בית" שנוסחו בדרך כזו או אחרת. חלק מהנשים מצייתות לדרישותיכם לא מאהבה, אלא מתוך נכונות להקריב את עצמן למען "שלום בית" כפול: החשש מפני הביקורת שיספגו בביתן, והחשש מפני הגינוי שלו יזכו מרבנים ומחברי קהילה.
נשים שלא נלחמות בהדרתן מעבודת השם, עושות זאת לא מתוך בחירה או קבלה, אלא מהפנמה ארוכת שנים של המבנה הקהילתי הפטריארכאלי, ומהחשש מהסנקציות שיופנו כלפי מי שתעז להציע שינויים.
"ואהבת לרעותך כמוך"
השוואה כואבת אך גם מעוררת תקווה, היא מאבקך המוסרי למען אנשים פגועים שכלית. באומץ ראוי להערכה אתה בוחר להיאבק בממסד החינוכי, הקהילתי וגם ההלכתי, על מנת שיתקבלו כאנשים שווי זכויות בקהילה. בתגובה לדבריו הקשים של הרב אבינר שפסק שיש לברך "ברוך דיין האמת" על לידת ילד עם תסמונת דאון, אמרת דברים נחרצים: "יותר מאשר לדקדק בברכות בעניין הזה - צריך לדקדק בנושא של 'ואהבת לבנך כמוך'".
ואנחנו שואלות, איך היית מגיב לקהילה שהייתה מחליטה לשכן אנשים עם תסמונת דאון מאחורי מחיצה? איך היית מגיב אם קהילה הייתה ממיינת את חבריה לפי צבע העור או לפי רמת הכנסה? למען הלוקים בתסמונת דאון אתה מוכן, ובצדק, להתפתל בסבך המסורת ההלכתית ולחלץ פסק הלכה מוסרי, ואנו שואלות, איך אתה מרשה לעצמך להפלות בין צדק לצדק? עשה למען נשות קהילתך בדיוק את מה שאתה בוחר לעשות למען אנשים עם תסמונת דאון.
אתה לא רוצה ללמוד אתנו תורה
פעם אחר פעם חברותינו, חברינו ואנו מציעים לך ולחבריך את מיטב הסוגיות ההלכתיות שיכולות לחתום סוף-סוף את הגולל על מחיצת בית הכנסת ועל אפליית הנשים שבו. פעם אחר פעם אתם בוחרים להתעלם מ"הסוכריות ההלכתיות" שאנו משליכות לעזרת הגברים. בחירתכם אינה רק החמצה אישית, היא כשל דתי ומוסרי. בשבוע שעבר, בנסותך להצדיק בחירה זו, כתבת: "כל הפלפולים המלומדים במקורות לא ינצחו את החיים כפי שהתגבשו במהלך מאות ואלפי שנים."
לכאורה, היינו אמורות לשמוח, כיוון שזו אמירה כמעט רפורמית. נדמה שזו האמירה הרפורמית ביותר שניתן לחלץ מרב אורתודוכסי, ולמרבה הפרדוכס, היא נאמרה דווקא על מנת לשמר את נחיתותן של הנשים בבית הכנסת. אלא שהרפורמה מתנגדת ל"פלפולים מלומדים", כל עוד הם משמשים קרדום בידי המבקשים להציב את ההלכה לפני המוסר, ואילו אתה מתנגד ל"פלפולים למדניים" המציעים חילוץ הלכתי ממצוקה מוסרית. זה מצער ולא מובן גם יחד.
בשולי הדברים נזכיר שהמקורות שהבאנו מעידים על כך שמחיצה בבית הכנסת היא דווקא מנהג די חדש, ובוודאי שאיננה מסורת של אלפי שנים. אבל כדבריך, אלה "פלפולים למדניים", ואתה בכלל לא התכוונת ללמוד אתנו תורה, אז למה שניתן לפלפולים לבלבל את הפטריארכיה.
פצעי אורתודוכסיה
כמה וכמה דברים שכתבת איימו לפתוח בלבי פצעים ישנים. בין השאר טענת: "זה לא אומר שאסור לקהילה מסוימת (יהודית, או שלא) לארגן את חייה מתוך בחירה, באופן שנותן דומיננטיות שונה לגברים ולנשים... ובתנאי שהם בוחרים להשתייך לאותה קהילה באופן חופשי".
ואני, רוחמה, קראתי את דבריך ונזכרתי ב"בחירות הקהילתיות החופשיות" של ימי ילדותי ונעוריי. גדלתי בקהילות שעליהן אתה מדבר ואותן אתה מוביל. אני הייתי אחת מהנשים שאתה מאמין שבוחרות להשתייך לקהילה שלך באופן חופשי. אלא שאני נולדתי לתוך קהילה אורתודוכסית שבלבה מחיצה, וביסודותיה אפליית נשים. נולדתי לתוך קהילה שהאמינה שאני פסולה לעדות, שהאמינה כי אינני צריכה ולא יכולה ללמוד גמרא, ושאני פטורה ממצוות רבות.
בד בבד גם למדתי שגופי הוא פצצת גירויים מתקתקת, ושעלי להסתיר אותו בבגדים ארוכים ורחבי שוליים. למדתי שנשים מפתות אבל קשות להתפתות, ואילו הגברים קלים לפיתוי וזקוקים להגנה מתמדת. למדתי שנשים צריכות להיות מאוד צנועות, וגברים? הרבה פחות.
לא. אני לא בחרתי באמונות האלו, הן נכפו עלי. בנחישות ובשיטתיות, יום אחר יום, בבית הספר ובתנועת הנוער, עמלו המורים והמורות (כן, גם המורות נשבו באמונות המערכת) לטעת בי ידיעות אלו אודותיי ואודות חברותיי, אודות אמי וסבתי, ואודות הנשים כולן.
הצלחתם לחנך אותי, ואל תהא הצלחה זו קלה בעיניך, כי היא קשה בעיניי. שנים רבות עמלתי במאמץ גדול ובהקשבה פנימית וחיצונית, לקלף מעלי אמונות אלו; לגלות שאני לא פחות חכמה או מינית מגברים; להבין שאני בת חורין לדעת, בת חורין להנהיג, בת חורין להתפלל, בת חורין להתלבש, בת חורין להתפתות ולפתות, ושאני בת חורין להתאפק ולשלוט ביצריי.
כוחות לא מבוטלים נדרשו ממני על מנת להיחלץ מלפיתת האמונות הפטריארכליות שנטעתם בי. את חרותי מצאתי ביהדות הרפורמית, שלא נזקקה מעולם ל"פלפולים למדניים" על מנת להאמין שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים. אני בחרתי ללכת לי מקהילות ילדותי, ואני מודה לאלוהים שנתן לי הכוח לעשות זאת.
אל תכריחו אותן לבחור
אנחנו בחרנו בחיים קהילתיים המציעים שוויון בחובות ובזכויות, אבל בקהילותיכם יש חברות שרוצות להמשיך ולהיות אורתודוכסיות – והן דורשות שוויון. אנו מקוות שתפסיקו להעמיד אותן במבחני נאמנות קשים מדי, ותשכילו במהרה להיות אורתודוכסים ולוחמי זכויות אדם גם יחד.
משהו חדש ומרגש קורה בעולם הדתי שלנו - את הזרמים ביהדות העת החדשה, ואת המאבקים ה"בלתי נמנעים" ביניהם המציאו גברים. בשנים האחרונות, הרחק מטווח "גלאי הזרמים" של הממסד הדתי הגברי, אנו, נשים מזרמים דתיים שונים, כורתות בריתות בינינו.
דומה שהשותפות לכאבים ולניצול, לתאוות השחרור ולאחריות המוסרית הכרוכה בה, חזקה מהחומות שביקשתם להקים בין הזרמים. שתי דוגמאות בולטות לבריתות בין זרמים אלה, הן "נשות הכותל" וקבוצת הפייסבוק "אני פמיניסטית דתייה וגם לי אין חוש הומור".
כמעט כולנו כועסות ומאבדות חוש הומור כשאנחנו קוראות את האפולוגטיקה ואת פסקי ההלכה המפלים שלכם. נדמה לנו שאם לא תנהלו עם חברות הקהילה שלכם משא ומתן רציני, ואם לא תמצאו דרך לדאוג לכבודן ולקולן - תהפכו עד מהרה להנהגה לא רלוונטית, המזנבת בשולי המחנה.
אנחנו ניצבים השבת בפתחה של פרשת בא, ובתחילה חשבנו לחתום את הטור בקריאה Let my sister go אלא שבמחשבה שנייה, ומתוך ההיכרות העמוקה שיצרה אחוות האחיות, אנו יודעות שאין שום סיבה לבקש זאת. הן עושות זאת בעצמן. הן מקימות מניינים אורתודוכסיים שוויוניים, הן דרשניות, מורות וחזניות לתפארת. ולכם כדאי להפסיק להדוף, ולראות שבאפשרותכם לזכות בחברותא נהדרת.
שבת שלום!
לפנייה לכתב/ת 
