מהלך בצל המיתוס: "הדיבוק" חוזר לבמה
בן יותר מ-100, אבל עדיין רלוונטי: "הדיבוק" עולה בגרסה חדשה בתיאטרון גשר, שמבקשת לפצח את המיסטיקה דרך הפסיכולוגיה. "השיגעון היה הדרך היחידה של הגיבורה להשמיע את קולה", אומר המחזאי רועי חן, ומדבר גם על המורשת שבצילה הוא פועל: "טוב לפחד מהחומרים שבהם אתה נוגע"
בראשית המאה ה-20, כשהדי הפוגרומים ברוסיה ומשפט דרייפוס בצרפת עדיין ברקע, יצא שלמה זאנוויל רפופורט, סופר, משורר ומודרניסט בן למשפחת חסידים רוסית, למסע להצלת הפולקלור היהודי ברחבי האימפריה. מחשש שיימחו וייעלמו הוא ליקט, קטלג ושימר סיפורים ושירי עם, אגדות ומעשי נפלאות, קמעות ולחשים נגד עין הרע, יצירות אמנות וצילומים מההווי היהודי של השטעייטל.
במהלך משלחת המחקר האתנוגרפית שבראשה עמד, נחשף לראשונה לסיפורו של הרב שמואל מהעיירה קמינקא, אדמו"ר שהיה נודע בין היתר גם כמוציא דיבוקים. תחת שם העט ש. אנסקי פרסם שנים ספורות לאחר מכן את "הדיבוק", מחזה מעורר מחלוקת שיהפוך לאחר מותו לסמן דרך ויצירה מכוננת.
מאז עלה המחזה לראשונה ב-1920 על במת "הוילנר טרופה" בוורשה זכה לאינספור גרסאות ועיבודים: מההפקה המיתולוגית של הבמאי הארמני יבגני וכטנגוב, שסימנה את הקמתה המחודשת של קבוצת תיאטרון הבימה במוסקבה, ועד לעיבוד הפרובוקטיבי של הבמאי הפולני קז'ישטוף ורליקובסקי. בין לבין, המחזה הסעיר יוצרים רבים גם בתחומי המחול, האופרה והקולנוע.
בשבוע הבא תעלה בבכורה על במת תיאטרון גשר הצגה חדשה מאת הדרמטורג והמתרגם רועי חן, המבוססת על המחזה המיתולוגי של אנסקי. "אולי טוב לפחד מהחומרים שבהם אתה נוגע", אומר חן בראיון לקראת הפרמיירה. "מיתוסים מפחידים ומעוררים בו זמנית, כיוון שיש לך תהום לחפור בה וגם צל להתמודד איתו. תהלך בצל המיתוס עד שתעלים אותו ותתמכר לאור של עצמך".
כשחן מדבר על מיתוס הוא מכוון להפקה של וכטנגוב, זו שזיכתה את השחקנית חנה רובינא בכינוי "מלכת היהודים" ובתהילת עולם. כמו במשלחת האתנוגרפית אליה יצא אנסקי לפני יותר ממאה שנה, יצא חן לאסוף עדויות, להתחקות אחר גלגוליו של המחזה, הנסיבות ההיסטוריות שהובילו לכתיבתו, לימוד הדמויות והריטואלים וגם פירוק המיתוס והרכבתו מחדש.
חן מתאר את התהליך כעבודת מחקר שהחלה בראיונות עם אלו שראו את המקור: "אני לא יודע מה אלוהים זוכר מבראשית, אבל נראה לי שיותר ממה שזוכרים מההפקה של הבימה - וזו בדיוק הטרגדיה של עולם התיאטרון. כשהצגה יורדת, היא מפסיקה להתקיים. אי אפשר לשחזר דבר. אטלנטיס טבעה ומה שנשאר זה להתרפק או להתחיל את הטיול שלך פנימה דרך הדבר היחיד הברור, וזה הטקסט. כשאתה קורא את המחזה, וכטנגוב מתבטל וכך גם ההפקה המקורית".
חן צלל אל גרסת המקור ברוסית והתרגום של אנסקי ליידיש, ומשם אל עמקי התרגום שהתקין חיים נחמן ביאליק בשפה העברית. "כשהטקסטים האלה מונחים לפניך, אתה מנסה להתבונן במחזה כפי שאנסקי חלם אותו: גל-עד לעולם תרבותי שנעלם".
במרכז המחזה של אנסקי תלמיד ישיבה אביון המאוהב בבת הגביר. על אף שנשמותיהם של השניים הובטחו זה לזו בילדותם, כשבאה אל פרקה מבקש אבי הנערה להשיאהּ לגבר עשיר. תלמיד הישיבה פונה אל הקבלה ותורת הסוד ומת בפתאומיות. בטקס החתונה, שנכפתה על הנערה, אוחז בה הדיבוק ונפש המת משתלטת על גופה ומדברת דרכה.
גירוש הדיבוק, הפרדת הנפש מהגוף, יוביל בסופו של דבר למותה. "זה רומנטי לחשוב על המחזה כגלגול של רומיאו ויוליה יהודים שאהבתם חוצה את הגבולות המפרידים בין החיים למוות, אבל מלכתחילה היה לי ברור שזו לא רק מסכת מיסטית פיוטית. רציתי להבין מה זה בדיוק הדיבוק הזה", אומר חן.
הוא החליט להביא את הדמות אחוזת הדיבוק לטיפול פסיכולוגי. ביחד עם לאה'לה, גיבורת המחזה, התיישב על ספת פסיכולוגית שמתמחה בהיפנוזה: "ישבנו שם שנינו, לאה ואני. סיפרתי לפסיכולוגית את הביוגרפיה של לאה. דיברנו על הלחץ המשפחתי והחברתי להינשא לגבר שאינה מכירה ואינה אוהבת. על חבר ילדות אהוב שמת. על כך שהיא רואה אותו בעיני רוחה ומעדיפה את המת על פני החיים. עניין אותי לדעת מה זה אומר עליה".
כלומר לפצח את המיסטיקה דרך הפסיכולוגיה של הדמויות.
"כן. שאלתי איך קוראים לזה בפסיכולוגיה ומה היתה מציעה ללאה'לה לקחת. הבנו שיש לה הפרעה דיסוציאטיבית ושאולי הפנוט יעזור. זה קורה לאנשים שסובלים מטראומה בעקבות אובדן ויכול להיות קשור בהפרעה מינית, התעללות פיזית או לחץ פסיכולוגי שמתחבר לתחום המיני. לקח לי זמן להבין את המחלה ופתאום הכל היה ברור: אמה של לאה מתה והיא גדלה בצל אביה, איש קשה ודומיננטי. היא חיה בחברה מדכאת שדוחקת בה להתחתן וליישר קו ולא נותנת לה פתחון פה. השיגעון הזה היה הדרך היחידה שהיתה לה להשמיע את קולה, להישמע, להשתחרר. כשהבנתי את כל זה, התיישבתי לכתוב".
המחזה שכתב, יחזור וידגיש פעמים רבות לאורך הראיון, אינו עיבוד למקור אלא יצירה חדשה שנכתבה בהשראתו. למעשה משפטים ספורים בלבד נותרו מהמקור, ובהם רואה חן את הליבה. "לא רוחות רעות סובבות עלינו, כי אם נשמות של בני אדם, שמתו קודם זמנם...", שם אנסקי בפיה של לאה את הטקסט התוהה על עצם חייו ומותו של אדם. "הלא לחיים ארוכים ייוולד, ובמותו קודם זמנו - שארית ימי חייו אנה היא באה? להיכן באים ששון ימיו וצער חייו? מחשבותיו ומעשיו, שנקצבו לו מראש, מה יהא עליהם? והבנים אשר נועדו לו ולא הביאם לעולם? אנה באים כל אלה?".
למה בחרת להשאיר דווקא את הטקסט הזה?
"היה לי חשוב לשמר את הרעיון כפי שנכתב כי זו המהות. זה ה-DNA שלנו. זה גרעין האקזיסטנציאליזם: למה אנחנו חיים את החיים האלה - וכשהם נקטעים, מה נשאר מאיתנו? האם זה הילד שאומרים לנו להביא או אולי משהו אחר? בחיים הפשוטים שלנו, אנשי התיאטרון, ברור שזו היצירה. האבסורד הוא שהתיאטרון הזה, הוא חומר מתכלה שלא נשאר, הנבלה. הוא לא נשאר".
במחזה החדש פינתה העברית של ביאליק את מקומה לשפת דיבור עדכנית אך התפילות, הברכות והריטואלים שומרים בקנאות על שורשיהם. "יש לחשים נגד עין הרע בארמית, תפילות בעגה אשכנזית מובהקת וגם שפה מודרנית. זה לא התרגום של ביאליק כיוון שאני חושב שהם רק כאילו נמצאים בשטייטעל", אומר חן.
כלומר?
"אמרו על ההפקה של וכטנגוב שהיא יותר רוסית מיהודית. יבגני וכטנגוב לא הבין מילה בעברית ועבד עם תרגום. גם יבגני אריה שלנו עובד עם תרגום. שניהם ביימו סיפור פנימי שפחות נתלה במילה. ההבדל המהותי הוא שבניגוד לוכטנגוב, אריה רואה את עצמו מאוד יהודי, גם ביצירה".
בתפקיד לאה'לה הרדופה משחקת אפרת בן צור ואהובה המת, חנן, הוא השחקן סשה דמידוב. את אבי הכלה מגלם דורון תבורי, שמשחק לראשונה בתיאטרון גשר. "כשאתה ניגש להפקה חדשה הרבה פעמים צריך לגייס בכוח את השמחה לקראת העבודה.
במקרה הזה אני חושב שכולנו מכורים לדבר ולא רק בגלל העבר המיתולוגי, אלא בזכות הסיפור עצמו והדמויות. זה חומר חי שכל הזמן משתנה", אומר חן.
אתה משכתב?
"כל הזמן. גם עכשיו, ימים לפני הפרמיירה, וזה לא ייגמר. תמיד יהיה מה לערוך, לתקן, לשפץ. זה טבעי. גם אנסקי שכתב, יש המון מכתבים סביב זה, בעיקר כאלה שנכתבו בייאוש אחרי שנדרש לשנות את הטקסט. זה מוכר לי. הטרגדיה הגדולה היא שאנסקי מת יום לפני הפרמיירה בוורשה, הוא לא ראה את ההצגה, רק דמיין ושכתב אותה. לא היה לו מושג שהמחזה האחד הזה יעניק לו תהילת עולם".
מיתוס שמיתוס אבל הצל עדיין צל.
"כמה מיתוסים יש לנו כבר בתיאטרון העברי? אפשר לספור אותם על כף יד של קטוע אצבעות. בחומר הזה יש מרחב אינסופי להשתוללות שמאפשר לשלב בין זמנים, תרבויות ואמונות. זו קרקע מצוינת להתבחבש בה. אני חושב שלגעת בחומר הזה בלי ליפול לסנטימנטליות זה לעשות משהו לטובת הקאנון שלנו. זה לא רע".
