שלמות מזוקקת של כדורגל / טור
אפשר לדבר רבות על ההבדלים בין מכבי חיפה ומכבי ת"א, הגישות של הצוות המקצועי, הטקטיקות, השאיפות, אבל העיניים רק רוצות לצפות שוב ושוב במספרת של יצחקי. אורי קופר נשאר המום
עוד על הניצחון של מכבי ת"א:
השער המדהים הזה, שלמות מזוקקת של כדורגל, הוא מה שנזכור, ובצדק, מהניצחון של מכבי ת"א על מכבי חיפה, אבל בואו נשים אותו רגע בצד (ורק לרגע כי עוד מעט יתחשק לצפות בו שוב) ונסתכל על התמונה הגדולה. והתמונה הזו, תמונת הטבלה, מראה לנו 17 נקודות שמבדילות בין הקבוצות, 17! כן, חיפה יותר קרובה למקום האחרון מאשר לראשון.
בתחילת שנת 1997 אריק בנאדו, שחזר מהשאלה בבית"ר, התחיל שחק בקביעות בהרכב של חיפה. אייל ברקוביץ' כבר היה בסאות'המפטון, ניר דוידוביץ' בדיוק החליף את בוני גינצבורג בשער ואופיר קופל היה שחקן הרכב קבוע. זו היתה הפעם האחרונה שחיפה היתה כל כך רחוקה מהפסגה בשלב כזה של העונה. 17 נקודות, 17 שנה.
יש שיגידו שהמשחק היה נראה אחרת ללא ההרחקה של פלאח, שבמו ידיו (היד שהובילה לצהוב הראשון היתה אפילו יותר טפשית) השאיר את חיפה בעשרה שחקנים והזכיר, גם אם לא מדובר בדיוק באותו מקרה, את שלומי ארבייטמן מול מאלמו. זה לא נכון. המשחק הזה הראה דווקא את מה שחיפה צריכה לדאוג ממנו ולהפנים אותו: שהפער שלה מהאלופה לא סתם גדול אלא גם גדל מחודש לחודש.
אני לא מדבר על על הברור מאליו כמו ההבדל בין פריצה, שכל נגיעה שלו בכדור מעניינת, לאבוחצירה, שמנסה להסתובב סביב שומר גם כשאין לידו שומר. מדובר בהבדלים ברמות הרבה יותר רחבות. למשל, הלמידה והשינויים של הצוות המקצועי בין המחציות. שש פעמים סיימה מכבי מחצית מאופסת ובארבעה מהמקרים היא כבשה שער כבר בחמש דקות הראשונות של המחצית השנייה. המאזן של חיפה בשער מהיר אחרי מחצית מאופסת: 1 מ-7.
יש תחושה שבחיפה – משחר ועד בנאדו – לא מבינים את מה שקורה פה ועד כמה זה חמור עבורם. את ההבדל בעזרים המקצועיים בהן משתמשות הקבוצות, בטקטיקה (ההצבה של זהבי בימין, כמו בקרית-אליעזר, מנעה מטוואטחה לעלות) או בשאיפות. יש עוד הרבה הבדלים כאלה, אבל אין זמן לפרט את כולם. אני פשוט הולך לראות שוב את השער של יצחקי
לפנייה לכתב/ת 
