כל הצדדים אשמים / מליניאק ברביעי
שופטים עומדים ליד הספסלים בזמן זריקות עונשין. מאמנים נכנסים בכוונה לפרקט ומתגרים בשופטים. ובעלי הקבוצות הם בעיה לא פחות גדולה
עוד ב-ynet ספורט:
- צ'אבי: "מוריניו מאמן שחי על תוצאות"
- בנות חורגות - סיפורה של נבחרת הנשים
- דאלאס ניצחה, ומה עשתה סן אנטוניו?
ההשעיות של שופטי המזכירות, שטעו ברישום עבירה במשחק בין מכבי ת"א להפועל ירושלים במלחה, ושל אלו שטעו בהפעלת שעון הזריקות והטעו את השופטים במשחק בין בני־הרצליה לחולון, הן לא לעניין. אני לא בעד טעויות, אבל לכסח שופטי מזכירות שמקדישים מזמנם הפנוי כדי להפעיל שעון או לרשום טופס בעבור חופן שקלים, זה קל.
לעשות להם אאוטינג ולפרסם את שמותיהם, זו נבזות. כי בעלי קבוצות שמחתימים שחקנים גרועים וגורמים לקבוצות שלהם נזקים במאות אלפי דולרים, לא נותנים דין וחשבון לאף אחד, למרות שרוב הכסף הוא בדרך כלל ציבורי.
ההיתקלויות בין המאמנים לשופטים הן באשמת שני הצדדים. שופטים עומדים בזמן זריקות עונשין ליד הספסלים, ונותנים למאמנים ללחוש להם באוזן. בשביל מה הם עומדים שם? לשמוע את התלונות של המאמנים, לתפוס עצבים ולשרוק להם פאול טכני?
גם למאמנים יש אחריות תורמת. חלקם נכנסים בכוונה לפרקט, נותנים הוראות לשחקנים בתוך המגרש ומתגרים
בשופטים. יש מאמנים שמתנפלים על השופט מהשריקה הראשונה. גם אם הוא טעה, מה אתה קופץ, אתה לא טועה?
הבעיה מתחילה כשמאמן מגיע עם מטען חורג ממשחקים קודמים, ונראה שלשופט הזה יש חשבון עם המאמן הספציפי. אחר כך העימותים חוזרים שוב ושוב עם שופטים שונים, וזה נראה למאמן כמו קונספירציה של כל איגוד השופטים נגדו. הצד השני של אותו המטבע – שופט שמגיע עם דעה קדומה על מאמן. אין פלא שאחרי כמה שריקות הכל מתפוצץ.
הכוח מצוי בידי השופט. הוא לא מסוגל להבין איך מרגיש מאמן שעבד כל השבוע, וכאשר סוף סוף תרגיל מצליח במשחק אחרי שעות של תרגול באימונים, השופט ממציא פתאום שריקה לצעדים או לעבירת תוקף. מה הפלא שהמאמן יוצא מדעתו?
מחקרים מוכיחים שהמילים שאנשים מוציאים מפיהם משפיעות רק ב־7 אחוזים על השומעים. האינטונציה בקול ושפת הגוף משפיעות ב־93 אחוזים! שפת הגוף של רוב שופטי הכדורסל היא מתנשאת. את אותן שריקות שמוציאות מאמנים מדעתם, אפשר לשרוק גם בלי לעורר אנטגוניזם. השופטים הצעירים עם הקרחות הבוהקות, אתלטיים, מתנהגים כמו סוהרים בגואנטנמו לשבויים של אל־קאעידה.
שופט שמרחיק מאמן או שחקן לא יוצא גדול. שופט אמור להיות דקורציה, תפאורה להצגה. אפילו התפאורה הכי מפוארת, היא בסך הכל רקע למשחק. שופט צריך לשאוף שדקה אחרי המשחק לא יזכרו מי שפט.
מבחינת עומר אסתרון, על פי סעיף 38 א' (מה זה?) יש לו אליבי לעבירה הטכנית נגד הספסל של הרצליה. הוא הזהיר פעמיים, רק שהוא שרק בלי קשר למשחק, או כפי שהחבר'ה נוהגים לומר: הביא את השריקה מהבית. אנשי הספסל טעו לחשוב שאחרי שהשופט שרק לפאול טכני ראשון, הוא יחשוש לשרוק לשני ולהרחיק את המאמן. הם טעו ואסתרון טעה, טרגדיה של טעויות. שופט לא צריך לסיים משחק עם אליבי להרחקה של מאמן, אלא להימנע ממצבים כאלה.
מינהלת הליגה מנסה להעביר את השיפוט לאחריותה, ודורשת ששופטים ישובצו בהגרלה. למה? כי בעלי הקבוצות משלמים דמי שיפוט בסך 3 מיליון שקלים בעונה, ולכן זכותם לנהל אותו בעצמם. הבל הבלים. אפשר להתווכח על גובה דמי השיפוט, אבל העובדה שמישהו משלם מיליון שקל ארנונה לעירייה, לא מקנה לו זכות לנהל את העירייה.
איגוד הכדורסל, שכבר לקחו ממנו את הליגות הבכירות לגברים ולנשים, לא מוכן לוותר גם על השיפוט, ולהישאר עם הנבחרות והליגות לילדים. למה מינהלת הליגה, קרי: בעלי הקבוצות, רוצים שליטה בשופטים? כדי לאיים עליהם ולהעניש אותם. התגובות שלהם על טעויות שיפוט מוכיחות שזו כוונתם. זו טעות גם לחשוב שהם יחסכו כסף מהורדת דמי השיפוט. מכל המעורבים במשחק, השופטים מקבלים את השכר הנמוך ביותר.
אם בעלי הקבוצות באמת רוצים שיהיו פחות בעיות שיפוט, שיטפלו בבעיה הכי גדולה – הם עצמם גורמים לבלאגן על ספסלי הקבוצות. הם מביעים את דעתם על השיפוט בצעקות, קפיצות באוויר, תפיסות ראש ושיחות קולניות כאילו עם המאמן, שנועדו כדי שהשופט ישמע מה בדיוק חושבים עליו.
את האנשים האלה צריך לשלוח ליציע. לשורה האחרונה. שיאכלו סושי בתאי כבוד, ויפסיקו להפריע למאמנים לנהל את המשחק, למרות שחלקם חושבים שהם מבינים כדורסל. את "הכיסא־הקטן־שליד־המאמן" המציא שמעון מזרחי. רלף קליין ניסה להעלות אותו ליציע, זה כמובן לא קרה.
הבעיה היא שהתופעה הפכה מודל לחיקוי ליצחק פרי, אלדד אקוניס, מוטי אמסלם ושות'. הם מפריעים לשופטים, מפריעים למאמנים, נלחמים בשחקנים הישראלים, והם לא יזוזו משם כי זה מצטלם מצוין בטלוויזיה. עכשיו רק תארו לעצמכם מה הולך לקרות כשבעלי הקבוצות ישלטו גם באיגוד השופטים.
חידה מתמטית
עומרי כספי קולע העונה 8.2 נקודות ולוקח 3.7 ריבאונדים למשחק ב־NBA. יותם הלפרין חזר לחיים בירושלים, קולע 12.1 נקודות ב־56.6 אחוזים מהשדה, ומוסר 4.8 אסיסטים למשחק. ליאור אליהו חזר לשחק ועושה בירושלים 14.7 נקודות ב־60 אחוזים מהשדה, לוקח 5.7 ריבאונדים ומוסר 2.9 אסיסטים, זאת אחרי חודשים בהם לא התאמן.
אלכס טיוס כיכב נגד חולון – 13 נקודות ו־9 ריבאונדים – והוסיף נגד גלאטסראיי 12 נקודות ו־11 ריבאונדים. רביב לימונד ראשון בליגה בנקודות – 19.2 נק', שני באחוזים ל־3 נק' – 52.8 אחוז, ראשון במדד פלוס/מינוס ושישי במדד היעילות.
שאלה: באיזה מקום הייתה מסיימת נבחרת ישראל בכדורסל את אליפות אירופה האחרונה בסלובניה, אילו כספי, הלפרין, לימונד ואליהו היו מתקרבים ליכולת שלהם, וטיוס היה בריא? ולא אמרתי מילה על גל מקל.
לפנייה לכתב/ת 
