"גל" רודף גל ונשבר
בספרה של סונאלי דרניאגלה, "גל", היא מתארת אובדן כבד מנשוא על כך שאיבדה את משפחתה בצונאמי בסרי לנקה. אך הכאב, שאומנם מסופר בישירות, נותר אוסף של זיכרונות עבר רגשניים ולא מצליח לגעת בלב
ישנם סופרים שבנו קריירה משגשגת בכתיבת ספרים עתירי מניפולציות רגשיות. אחרים, כמו סונאלי דרניאגלה ברומן שכתבה, "גל" (בתרגומה של עידית שורר, הוצאת "ידיעות ספרים") הם אולי לא מניפולטיביים, אך הטקסטים שהם כותבים "נופלים" בקלות לקטגוריה זו, משום שהם משוקעים כל כך במהלך הרגשי, עד שלא נותר דבר פרט לו.
"גל" נכתב בגוף ראשון, ומתאר שבע שנים בחייה של דרניאגלה, שהתגוררה בלונדון עם בעלה ושני בניה, ובמהלך חופשה בארץ מולדתה, סרי לנקה, ב-2004, איתרע מזלם והם נפלו קורבנות לצונאמי האימתני שפקד את החוף. בעלה ובניה, וגם הוריה, לא שרדו. אך היא שרדה, ואת סיפור הישרדותה - או נכון יותר לומר: ניסיונותיה לשרוד לאחר האסון - היא מגוללת בספר זה.
יש שיאמרו כי ספר שמתאר סיטואציה בלתי אפשרית להכלה כמו זו שחוותה דרניאגלה, לא היה יכול להיכתב בדרך אחרת. ובכל זאת, המחברת טובעת (וסליחה על המטאפורה חסרת הרגישות) בצונאמי הרגשי הגודש את מאתיים עמודי הספר. הפתיחה דווקא מוצלחת. יש בה מתיחות שגורמת לנו להידרך מיד. ואז מגיעים הבלבול, חוסר היכולת לתפוס את המציאות, הכאב שמודחק שוב ושוב - ואלו מעוצבים בחוכמה, בנימה משכנעת ובקצב תזזיתי משהו ההולם את הלך הרוח המפוזר של המספרת. אולם עד מהרה, סיפורה של דרניאגלה מאבד את הקצב (אף על פי שהסערה הנפשית לא שככה כלל), והוא ניזון אך ורק מתיאור עוצמת הטראומה והחזרה הבלתי פוסקת אל העבר.
זיכרון העבר, המתאר בפנינו את ההווי המשפחתי שנגדע, עולה כמצופה במקומות האלמנטאריים, הפשוטים. שכן החיים מורכבים מאותן אבני-חצץ של היומיום, שאינן יכולות לגל אחד גדול כמו זה שפגע במשפחה במהלך החופשה. המהלכים שמבצעת דרניאגלה בספר הם לגיטימיים, אך לכן הם גם צפויים מאוד, וכך גם האופן שבו היא מתארת את הקושי להתמודד - "להמשיך הלאה ולחיות" - את רגשות האשם, את מחשבות ההתאבדות, את כאב הנקמה. וכאן נכנסת המניפולציה הרגשית מבלי, אולי, שהתכוונה לה דרניאגלה.
סף כאב נמוך
אנו שבויים שלה, כמעט מן הרגע הראשון; כואבים את כאבה, מרחמים עליה ואולי אפילו מזדהים עמה. ודרניאגלה לא מאתגרת אותנו כלל. היא מספקת לנו את המנה הנדרשת בסיפור מסוג זה: רגש שעולה על גדותיו ונפילה אל תהומות הנפש. לפיכך, לא נותר דבר אלא ללכת שבי אחריה, אל המציאות הקשה שדרכה היא מעבירה את ימיה, ולרצות להניח יד מנחמת על כתפה.
יש בכך ערך, כמובן, וכתיבתה של דרניאגלה יפה וקולחת. היא מצליחה כמעט לאורך הרומן כולו לשמור על רמת ביטוי אחידה. אולם "גל" הוא בסופו של דבר ספר די משמים. אולי ספרים המתארים סיפורים אמיתיים של אובדן, עלולים להיקרא כמעין עדות על ספת הפסיכולוג (ולכך תורם השימוש בגוף ראשון). ואנו, מתוך החמלה לכותבת, משהים את תגובתנו הרציונאלית והביקורתית, ונותנים לרגש להוליך אותנו, מתוך תפיסה שהעיקר עתה הוא הכאב שמתועד בישירות.
אך לטעמי, בספרים רבים, ו"גל" הוא דוגמא טובה לכך, אותה ישירות היא למעשה טקסט מלוטש לעילא, המעוצב כך שכל פינותיו מעוגלות, שאין בו חריגות מהנרטיב הרגשי רב העוצמה,
זה שמפעיל את המניפולציה הרגשית באופן החזק ביותר. רק הגיוני להניח שבסיפור המתאר שברון כה גדול, גם השפה תהא שבורה באופן כלשהו, שנחוש את החומר הגס והאלים שכונן את הכתיבה עצמה. במקום פירוט אינסופי של זיכרונות עבר, המקבלים את תוקפם משום הפרספקטיבה של ידיעת האסון העתידי, דרוש צמצום, דרושה התכנסות פנימה - הן במישור העלילתי הן במישור הפואטי.
לפיכך, "גל", על הרגש שמציף אותו, אינו מצליח באמת לנגוע בלב לבם של הדברים. הוא מתאר סבל אך לא מעביר אותו במלואו, אלא במנסרה של אפיונים צפויים ונטולי ייחוד. הוא נוגע ללב משום שהסיטואציה שבו מרגשת, אך הרגש נותר שטחי, ואפילו רגעי המשבר הקשים ביותר נמסרים באותה נימה רגשנית שאינה חושפת דבר פרט למה שכבר ברור לנו מהעמוד העשירי - שאובדן מסוג זה הוא קשה לאין שיעור.
טקסט מצומצם יותר, מפתיע (ולו מבחינת המבע), שנותן מקום לחריקות מתבנית האבל וההשתקמות המצופה, היה יכול להוליד ספר מרגש באמת. אולם הרושם המתקבל הוא שדרניאגלה סומכת עלינו שנלך אחריה ויהי מה, ועל כן היא אינה מספקת חוויה ספרותית בעלת עניין וערך, אלא טקסט חזרתי, תבניתי, וכאמור - רגשני. תחושת ההחמצה כאן היא גדולה, שכן בקטעים הטובים בספר ניכרת יכולתה של המחברת לבנות מתח ודרמה או לתאר בעדינות רגע נדיר. אך קטעים אלו מעטים מדי בספר, וחבל שכך.
"גל", מאת סונאלי דרניאגלה. מאנגלית: עידית שורר. הוצאת "ידיעות ספרים", 206 עמ'.
