"אין היום פרוג-רוק, אבל הוא בכל מקום"
בקרב חובבי הרוק המתקדם, הקלידן ריק ווייקמן תמיד היה כוכב על - אבל רק בשנים האחרונות, כשהחל להופיע על המסך הקטן, הפך לסלב לכל דבר. "הכוח של הטלוויזיה הוא פנומנלי, יש קהל גדול שמגיע להופעות בגללה", הוא אומר בראיון לקראת הופעתו בארץ, ומספר גם מה למד מדיוויד בואי
אחרי 40 שנה בתעשיית המוזיקה, ריק ווייקמן סופסוף מקבל את ההכרה שהוא ראוי לה. מי שהתפרסם בעיקר כקלידן הווירטואוזי של להקת הפרוגרסיב רוק Yes, המשיך לקריירת סולו וניגן עם שמות ענקיים כמו בלאק סבאת', דיוויד בואי, אלטון ג'ון וקאט סטיבנס, זוכה היום לעדנה מחודשת ולחיבוק תקשורתי רחב - דווקא מכיוון לא צפוי.
בשנים האחרונות, מנחה ווייקמן תכניות רדיו ומשחק בשלל סדרות טלוויזיה מצליחות, ביניהן סדרת הלהיט הבריטית "Grumpy Old Men", וכתוצאה מכך הפך לדמות מוכרת ואהובה בכל בית בבריטניה. ולחשוב שעד לפני עשור וקצת הוא היה ידוע בעיקר לחובבי הפרוגרסיב רוק כקלידן האקסצנטרי שעזב את הלהקה איתה התפרסם וחזר אליה בערך חמש פעמים, ואף פעם לא חסך מאיש את דעותיו השנויות במחלוקת.
"זה די מוזר, איך שדברים הסתדרו", הוא מסביר בשיחת טלפון ממקום מושבו, בפרבר צפון מזרחי ללונדון. הראיון הזה מתקיים לקראת הגעתו לארץ ב-20 בינואר, להופעה במסגרת סדרת מופעי פרוג-רוק שיתקיים במועדון רדינג 3 בתל אביב (ויכלול גם הופעות של קראוון, דמו סוזוקי ועוד).
"אני עדיין עושה מופעים הגדולים עם הלהקה, אבל ב-15-20 השנים האחרונות לקחתי חלק בכמה תכניות טלוויזיה ויצא שהן הפכו מאוד מצליחות, לא בהכרח בגללי", הוא מוסיף. "כך שפתאום אתה כבר לא רק מוזיקאי, אלא יש לך - ואני לא אוהב את המילה הזו - מעמד של סלבריטי. שזה מאוד מוזר , כי פתאום נהיה לך קהל שונה לגמרי".
נראה שאתה מקבל הכרה שהיית אמור לקבל כבר לפני שנים. מצחיק שזה הגיע בסוף דווקא מכיוון הטלוויזיה.
"אתה צודק. מה שקרה זה שאנשים שבחיים לא היו שוקלים לבוא להופעות שלנו, רואים אותי בטלויזיה, אומרים 'או, אנחנו אוהבים אותו בתכנית ההיא. בואו נלך לראות מה הוא עושה'. קהל מאסיבי פתאום הופיע בגלל הטלוויזיה. הדבר החשוב ביותר כאן הוא שהם יצטרפו לחגיגה וייהנו מהמוזיקה, כך שהם ירצו לחזור. הכוח של הטלוויזיה הוא פנומנלי. במיוחד בארצות כמו אנגליה, כי הכל שם נורא קטן במובן מסוים. אם יש לך תכנית טלוויזיה מיינסטירימית, היא מגיעה לכל בית במדינה. אני לא יכול לעשות זאת באף דרך אחרת, כי המוזיקה ברדיו עדיין מאוד מוגבלת כאן. אז אתה נכנס לכל בית עם הפרצוף שלך ופתאום אתה מגיע לקהל הרבה יותר רחב".
איך אתה מסביר את זה? תמיד היית דמות שנויה במחלוקת. איך פתאום הפכת כל כך פופולרי?
"בנושא הזה אני חייב להודות לדיוויד בואי. עבדתי איתו די הרבה והוא אמר לי פעם: 'תהיה האיש שאתה רוצה להיות. זה לא אומר שאתה לא צריך להקשיב לעצות, אבל אל תיתן לאף אחד להגיד לך מה לעשות מבחינה אמנותית, כי זה מה שיש לך ולהם אין. אז אם יש לך רעיון ואתה מאמין בו, לא משנה כמה הוא נראה מגוחך, תעשה אותו. אנשים ינסו לעצור אותך, אבל פשוט לך קדימה ותעשה את זה'. ודיוויד הוא דוגמה מושלמת לכך. הוא עשה זאת כל חייו.
"הוא גם היה מאוד כן איתי. הוא אמר לי: 'לא כל דבר שתרצה לעשות יעבוד'. אני תמיד מנסה לעשות מה שהוא אמר לי, והוא לחלוטין צדק. היו המון מתנגדים לדברים שעשיתי, אבל הדבר המעניין הוא שאחר כך, אם הם עבדו, אז כל האנשים שאמרו 'הו, אסור לך לעשות דבר כזה בחיים' פתאום אמרו 'ידענו שזה יעבוד'. עשיתי את שלי בלהיות שנוי במחלוקת. יש לי חבר טוב שנוהג לומר ש'הההצלחה קבורה בגינת הכישלון. אף אחד לא אוהב את הכישלון, אבל אם אתה מוכן להמשיך לחפור בתוכו, שם תמצא את ההצלחה'".
מתישהו הכישלון הפך להצלחה. ווייקמן בפעולה
אגב, מה חשבת על הקאמבק של בואי בשנה שעברה?
"חשבתי שהוא היה גאוני לגמרי. קודם כל, בשל העובדה שהוא הצליח לשמור את ההקלטות שלו בסוד - אף אחד לא ידע".
ידעת שהוא מקליט?
"בדרך מוזרה ניתן לי רמז. יש לי בן שוויצרי, מהתקופה שגרתי בשוויץ עם אשתי השנייה, וגם לדיוויד יש בית שם. התקשרתי לבן שלי ואמרתי שיש שמועה שדיוויד לא חש בטוב. הבן שלי ענה לי 'לא, פה דווקא יש שמועה שהוא מקליט'. אז עזבתי את זה ולא אמרתי שום דבר. זה היה עשוי מבריק וחשבתי שזה ממש אלבום טוב. בואי חשוב ממש כפי שהביטלס היו בשנות השישים. לא דיברתי איתו מאז שיצא האלבום, אבל אני בטוח שאדבר איתו מתישהו השנה. הוא שיחק תפקיד מאוד חשוב בחיי ולא למדתי מאף אחד אחר כל כך הרבה כמו שלמדתי ממנו".
אז אחרי שניגן באחת הלהקות הגדולות שהוליד ז'אנר הרוק המתקדם האנגלי, חבר לשלל אומנים וניגן באינספור שירים איקוניים - ווייקמן יכול סופסוף להרגע. את אהדת הקהל כבר יש לו, וגם את היכולת לתמרן בין שלל הפרויקטים שלו. באפריל הקרוב הוא ייצא עם להקת Journey לסיבוב הופעות גדול, וכשיחזור ממנו ישוב להופיע לבד עם פסנתר, במופע אותו יביא לארץ כבר בעוד שבועיים. בתפריט: שירים של Yes, חומרים מאלבומי הסולו שלו ולא מעט מורשת קרב - סיפורים שנמצאים איפשהו על הקשת שבין המטופש, המצחיק והביזארי. אנקדוטות קטנות מחיי מוזיקאי גדול.
זה בטח מאתגר, לבדר קהל בעצמך בלי עזרה חיצונית.
"זה די קשה, כי אתה על במה לבד עם עצמך, פסנתר ומיקרופון. אז אין לך מה שאני נוהג לקרוא לו 'רגעי מנוחה קטנים', בהם אתה יכול להגיד 'הו, נהדר, הנה סולו גיטרה, אני יכול לקחת הכל באיזי לדקה'. אבל בגלל שכל דבר שאי פעם כתבתי, לקחתי בו חלק או ניגנתי בשביל אנשים אחרים נכתב על פסנתר, זה די כיף לנגן את הקטעים הללו כפי שהם נכתבו במקור. מאחורי כל קטע מסתתר סיפור מטופש ממש, כי אף פעם לא קורים לי דברים נורמליים, יש לי כמה סיפורים ממש מגוחכים. זה יהיה מופע שבנוי משני שלישים של מוזיקה ושליש סיפורים משעשעים".
"סוג של, כן. אני מספר סיפורים של Yes, סיפורים על דיוויד בואי ועל עצמי, אבל אלה לא הסיפורים הרגילים. אלה סיפורים שאנשים לא ישמעו או יקראו עליהם במקום אחר, חלקם ממש מטופשים. כך שבתקווה יהיו לך אנשים שיצחקו, יבכו ויגידו: 'וואו, לא ידעתי את זה'".
ואגב סיפורים על yes, איפה אתה שומע את ההשפעה שלכם היום? אתה עוד מקשיב לפרוג-רוק עכשווי יותר?
"הפרוג רוק היה ז'אנר של מוזיקאים שלא רצו להיקשר על ידי חוקים, לא רצו לבצע שירים של שלוש דקות, עם אותו המקצב, אותו המבנה של בית-פזמון. אמרנו לכולם 'אנחנו יודעים מה החוקים, אבל
אנחנו לא ממש רוצים להיות כפופים להם. מלחינים בעבר לא כופפו על ידי חוקים, אז למה שאנחנו נתכופף?'. וזה בדיוק היה העניין של הפרוגרסיב. מה שקרה לאורך השנים, ובמיוחד עכשיו, זה שאם אתה מקשיב כמעט לכל תקליט שנעשה עכשיו, יש בו אלמנטים של פרוג-רוק. אולי הדבר הכי קרוב שיש לך היום לפורמט במוזיקה זה ראפ, אבל שום דבר אחר לא כלוא במסגרת, זה גלש לכל כך הרבה סוגים של מוזיקה.
"אז אני לא חושב שיש דבר כזה היום 'פרוג-רוק', אלא שהוא חדר היום כמעט לכל מחוז של מוזיקה. היום כל רעיון הפיוז'ן מאוד מקובל. אנשים מצמידים ג'אז לרוק, פולק למוזיקה קלאסית ואין שום דבר שאי אפשר לזרוק פנימה, אפילו אופרה. זה הכל חוזר לימים המוקדמים של הפרוגרסיב רוק, כשאמרנו - אנחנו לא רוצים להצמד לחוקים, אנחנו לא רוצים שיגידו לנו מה לעשות, תודה רבה. עובדה שזה עבד בסוף".
