הורים, צפו עם הילדים בחינוכית
ערוץ 23 קרוב כל כך ל–22, והוא הערוץ הטוב ביותר שהילדים לא צופים בו, כי אין סלבס ואין סמסים. בעונה הנוכחית של הטלוויזיה החינוכית יש כמה מיזמים מופתיים - אריאנה מלמד ישבה מרותקת
אבל למה, הקשיתי. השאלה הובנה כ"למה את/ה לא" הכללי של ההורים, שפירושו "בעצם לא אכפת לי למה אתה עושה כך וכך, לך תעשה ההיפך הגמור, זה טוב בשבילך". היו אפילו כמה שאמרו, טוב, נו, אז נראה מה יש שם. כשהבהרתי שאני לא מתכוונת לשנות את הרגלי הצפייה המקודשים שלהם אלא באמת להבין, קיבלתי שלל מבהיל של תשובות: כי זה לא מגניב, כי רק חננות צופים בזה, כי הסדרות זזות לאט, כי זה כמו שעת מחנך, כי אף אחד שאנחנו מכירים לא צופה, כי אין סלבז ואין סמסים. הכי מכאיב היה לשמוע את "אני אוהב לראות טלוויזיה בערב עם ההורים בסלון והם רואים רק ערוץ 2".
כך שיש בעיה. ערוץ 23 קרוב כל כך ל–22, והוא הערוץ הטוב ביותר שילדיכם לא צופים בו, ובעונה הנוכחית יש בו כמה מיזמים מופתיים – ורק נותר לתווך אותם לציבור גדול של צרכנים צעירים באופן שיתאים להם, ובלי להישמע כמו המבוגרים שמתיישבים להם על הווריד ועל האוטונומיה התרבותית שלהם.
ערוץ ההיסטוריה על ספידים
אז תארו לעצמכם מצב היפותטי שבו אתם – הורים משקיענים – מתיישבים איתם מול המסך בדיוק ב-20:00, ובמקום אולפן החדשות מבליח לוגו כחול לבן של "חדשות העבר", ומירי נבו ועידן אלתרמן מדברים במשך רבע שעה על אריאל שרון עם תועפות של חומר ארכיוני לגמרי מגניב – קרבות ועימותים – וקריינות עדכנית ביותר, שיש בה אפילו ביקורת ("מצפצף סדרתי על כל העולם"), וניסיון מוצלח לדבר בשפתם של הצרכנים מבלי להגחיך את החומר. ישבתי מרותקת.
זה היה קצת כמו ערוץ ההיסטוריה על ספידים, אבל ספידים חוקיים ומוצדקים ביותר. ילדיכם צורכים חומרים ויזואליים מהירים מעולם הקליפים, והם מתמודדים ביעילות עם כמויות עצומות שמתווכות בזריזות עילאית. נבו ואלתרמן מצליחים לייצר ביניהם כימיה מפתיעה ומרעננת בלי לדבר על כך, ואף ששניהם קוראים טקסט (מצוין), הם נראים כמי שרמת המעורבות שלהם בחומר גבוהה די הצורך לשכנע את אחרון הספקנים. אז מה עומד בין התוכנית המצוינת לבין חשיפה לציבור צרכניה? אולי רק משרד החינוך שצריך לעודד את מורי האזרחות וההיסטוריה לעשות בה שימוש בשיעורים. ואולי גם ההורים.
אי אחר של יופי, שונה בתכלית, הוא "מה זה מוזה" עם ירון לונדון וילדים באולפן. מאז שנפרד מ"מסיבת גן" ההיסטורית, רציתי שיחזור מפני שהתוכנית ההיא הציגה את האיש במיטבו, שופע אהבה וחום לאדם באשר הוא אדם ובתנאי שהוא בן חמש. החדשות הטובות הן שלונדון למד לאהוב גם בני אדם טיפה מבוגרים יותר – וגם לדבר אליהם ואיתם על אמנות ויצירה, כישרון וקריירה, צילום ואופנה ותיאטרון ומה לא בדרך שמעוררת יותר ויותר סקרנות מפרק לפרק.
כל אחת מהתוכניות מוקדשת לאמן אחר. כשלונדון מביא לאולפן את אלכס ליבק, חתן פרס ישראל לצילום, ליבק כמובן מגיע חמוש במצלמה שממנה הוא לא נפרד אף פעם, אבל ההיצמדות הזאת היא רק נקודת הפתיחה לדיון מרתק שבו יכול הדור הבא ללמוד על צילום יותר מאשר בחוג שנתי שלם. אסתי זקהיים, מרואיינת בתוכנית אחרת, נדרשת לענות על שאלות קשות של לונדון והילדים בדבר יכולתו של שחקן לקפוץ מתפקיד לתפקיד ועל אמת אמנותית ובחירות לא פופולריות.
מעולם לא הייתי יח"צנית, ואני מודה לאל שלא מתפקידי לשווק את הפנינה הזאת לציבור הצופים המתאים לה, אבל הייתי ממליצה להורים שמדי פעם צופים בלונדון וקירשנבאום, להבהיר לילדים שלהם למה הם עושים את זה – באמצעות חשיפת הפן התרבותי יותר של ירון לונדון לדור הבא. כמו שאנחנו מנסים להפקיד בידיהם ספרים ומוזיקה שאהבנו, אפשר גם לתווך דמויות טלוויזיוניות – ודרכן את הנושא.
כדי להתגבר על הרתיעה מחוסר המגניבות, צריך לפעמים להתגבר גם על משרד החינוך כולו. כן, לילדים יש דעות קדומות נגד כל מיזם המכריז על עצמו כ"חינוכי" בשפתנו, ובשפתם – "מה אתם מתערבים לי בחיים". כאן לא תועיל צפייה בעוד פרק של הסדרה "מרתה מדברת" שמסביר מה הן דעות קדומות באמצעות כלבה מצוירת ומואנשת ומדברת, וספק גדול אם הקמפיין "האחר זה אני" של משרד החינוך יעשה את העבודה במדינת כל גזעניה, אבל "תראו אותי" עם אברי גלעד וילדים באולפן צריכה להיות מוקרנת בכל כיתה, לפני ואחרי ובמקום עוד שעת מחנך על ה"אחר".
בת אל פרפורה היא שחקנית שגובהה מטר ועשרים, שי גולדן הוא איש טלוויזיה מצליח וילד שאמו נטשה אותו והוא אומץ, רמי לוי לא נולד טייקון אלא ילד עני, קרן לייבוביץ ויואב קריים הם הוכחה לכך שאפשר להצטיין מתך נכות קשה – ואלה מובאים אל האולפן לספר על חייהם, אחרי שאברי גלעד משחק עם הילדים שבאולפן משחק לזיהוי וחשיפת סטריאוטיפים. הוא מציג להם שלוש תמונות לכאורה נטרליות, ושואל, למשל, מי מבין השלושה הוא ראש ממשלה. הילדים מתפלאים לגלות שאין מדובר בגבר עם החליפה והעניבה וכוס המשקה האלכוהולי בידו, אלא דווקא בלא-מכופתר והצעיר בחבורה, ראש ממשלת הולנד. דווקא כאן מתרחש פספוס גדול, כי בתודעה הפופולרית ה"אחר" הוא גם נשים, והילדים לא מציעים את דמותה של הגברת המופיעה במשחק, והמנחה לא שם לב לכך בכלל. לא נורא, אולי השנה הבאה במשרד החינוך תוקדש לבנות ולבנים.
אף שהפורמט סטאטי, יש באולפן חשמל: הילדים מסתקרנים באמת ושואלים שאלות שמבוגרים היו מתביישים להעלות על הדעת, והמרואיינים משיבים בחן ובלי להתנחמד ובלי להסתיר עד כמה ההתחלות שלהם היו ממש לא כיף. אם יש בעיה בתוכנית הזאת, זו הסגידה למצליחנות. ניצחון הרוח האנושית על תנאי פתיחה קשים לא חייב להיות מתורגם לנסיקה לפסגות, אבל טלוויזיה – לכל גיל – היא מדיום שמאוהב בדרמה, וגם כאן כנראה צריך מנה גדושה של דרמה ומנחה תזזיתי במיוחד כדי לתווך את ה"נושא". התיווך מוצלח במיוחד.
תשבו איתם לראות שעתיים בחינוכית? המון תכנים זמינים לכם בכל עת גם במחשב. ספרו להם, אולי, על הימים שבהם אתם – בתקופת האבן – הייתם מגיעים הביתה, זורקים את הילקוט לפינה ומדליקים טלוויזיה על ערוץ הילדים היחיד שהיה זמין לכם, וכמה שהיה כיף. על הדרך אפשר להכיר להם את פניני "זהו זה" ו"קרובים קרובים", לחזור לנילס הולגרסן ולהתוודע ל"מרתה מדברת" (סדרה מצוינת שכבר שודרה ב"לוגי" בעבר), ולגרור את הקטנים לצפייה מחודשת ב"פרפר נחמד".
ואם אנשי השיווק של החינוכית לא מצליחים להכניס אותה אליכם הביתה, אולי אתם תצליחו, כנגד כל הסיכויים. לא, ילדיכם לא יודו לכם על זה, כמו שלא יודו על כלום. לראות ילד מרותק למסך, שוכח שזה של חננות ומבלה זמן איכות – זו התודה כולה.
