ראו מקרוב את הטירוף, את המוות ואת אלוהים
בסדרה החדשה "המקוללים" מבקש חגי לוי להחיות את דמותם של אמנים ויוצרים ישראלים כמו פנחס שדה ויונה וולך, כאלה שמרדו, שחיו חיים פראיים ושערורייתיים. בטור אישי הוא מסביר מה הניע אותו ליצור אותה
בחורף 1980, בעודי נער דתי בקיבוץ קטן, ראיתי בעיתון אחד רפרודוקציה של "הצעקה" של אדוארד מונק. נחרדתי ונרעשתי. זה היה פחות או יותר המפגש הראשון שלי עם אמנות. מעל הציור, התנוססה כותרת: "הצילו – את עצמכם", ומתחתיה שם הכותב: פנחס שדה. במאמר התקיף שדה במילים בוטות את עולם הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה, ובתוך כך חשף טפח מתפיסת עולמו, אותו אקזיסטנציאליזם רליגיוזי סמיך ומלא קסם אפל. כמי שהתחיל אז את המסע שלו כמטופל עמוס חרדות וכמי שאמונתו התערערה, היה בטקסט הזה משהו מזעזע ומכונן.
צילום המאמר הזה שנעשה במכונת הצילום העתיקה של הקיבוץ, דהוי ומשחיר וכמעט בלתי קריא, שמור אצלי עד היום. הוא היה הפריט הראשון בארגז שהתמלא עם השנים, ובו כמה ספרונים וגזרי עיתון, שהפכו לאבני דרך בביוגרפיה הנפשית שלי. בין השאר: ראיון של דני דותן עם יונה וולך ב"מוניטין", שיחות של צבי ינאי עם משה קרוי בגיליונות של כתב העת "מחשבות", ראיונות של גל אוחובסקי ב"העיר" עם האמנים יעקב מישורי ואורי ליפשיץ, מאמר במוסף "הארץ" על הפסיכולוג המיתולוגי פרופ' דוד רודי, שירים של דוד אבידן מ"עיתון 77" וכתבה קטנה מ"מעריב" על הזוג אביבה אורי ודוד הנדלר.
לפני ארבע שנים, בתקופה של הרהור רטרוספקטיבי וחשבון נפש, מצאתי את עצמי מחטט שוב בארגז הזה, מנסה למצוא איזו השראה, או אפילו כיוון או דרך, בטקסטים של אותן דמויות דרמטיות, טוטליות, חסרות פחד וגבולות. גיליתי שעדיין יש להם תוקף עז ואפקט מעורר, ושאני צריך למצוא את הדרך הנכונה להנכיח אותם מחדש. לגרום לציבור מסוים להקשיב להם ולהתמודד איתם ועם תפיסת העולם שמאחוריהם.
ב-1888 הוציא המשורר הצרפתי פול ורלן ספרון קטן, אנתולוגיה של כמה משוררים. הוא קרא לה "המשוררים המקוללים". בהקדמה הוא כותב כך (בקיצורים קלים): "יכולנו אולי, ביתר זהירות, לכנות אותם 'המשוררים האבסולוטיים', אבל לצד העובדה שהזהירות אינה אופנתית בימינו - יש בכותרת הזו ('המקוללים') משהו עבור הקורא השנוא עלינו, עבור העדר של 'קוראי-העילית': תנועה מגונה באצבע שגורמת לנו להרגיש טוב יותר... אבסולוטיים בדמיון שלהם, אבסולוטיים בהבעה, ובכל זאת - מקוללים! שפטו בעצמכם!".
כך נולדה הכותרת של הסדרה, והרעיון שמאחוריה - להחיות את דמויותיהם ומילותיהם של אמנים ויוצרים ישראלים שהיו, וגם ראו את עצמם, חלק מאותה מסורת. דמויות אייקוניות, "בולי תרבות", שתרומתם התרבותית מכרעת וייחודית - אלא שהם מעולם לא התייחסו ליצירתם כמשהו שמחוץ לחייהם. שמרדו בזעם, בבוז, במצב הדברים התרבותי, ושאפו ליצור אלטרנטיבה אוונגרדית. שחייהם היו פראיים, מטושטשי גבולות, שערורייתיים. שוויתרו - אם מרצון או מכורח - על משפחה תקינה, על רכוש, על עתיד, על בריאות ונוחות. שהלכו בגדולות - שפיעמה בהם תחושת שליחות, מהפכנות. שהיו מגלומניים, נרקיסיסטיים, הרסניים לעצמם ולסביבתם. שראו מקרוב את הטירוף, את המוות ואת אלוהים (או לפחות מה שהם חשבו לכזה). שהיו רליגיוזיים במהותם, מאמינים, נוגעים במיסטיקה. שהפכו מתוך כל זה למעין גורואים, שחצו ברגע כלשהו גבולות מוסריים ברורים - והוקעו. ושאחריתם היתה טראגית, בודדה ומרה.
אבל הקול שלהם, המילים שלהם - עדיין קיימים, וחייבים להישמע. דווקא היום, בעידן שלנו. "המקוללים" מבקשת להשמיע את הקול הזה. להעביר אל הצופה גוף של מילים, שבעיני יש לו משמעות ורלבנטיות. כל האמצעים הסגנוניים של הסדרה גויסו למטרה הזו - לנסות ולייצר קשב למילים האלו.
זוהי גם סדרת התבגרות. ניסיון להבין את הדבר הזה שקורה לנו עם השנים. הרי יש בנו את הדבר הטוטלי הזה, האבסולוטי, המקולל אולי, כשאנחנו צעירים. אנחנו מוכנים ממש למסור את נפשנו על דברים גדולים שהם מחוץ להנאה האישית שלנו - על אידיאולוגיות, על אמנות, על חברות, על האמת שלנו. אחר כך אנחנו "מתבגרים", וכל כך הרבה פעמים הופכים ציניים, אירוניים, תאבי בצע, שואפי נוחות - בורגנים, בקיצור. ובתוך כך, אנחנו נוטים ללגלג על מי שהיינו בגיל ההתבגרות - כמה תמימים וטיפשים היינו, באילו דברים מגוחכים האמנו, השירים בפאתטיים שאהבנו - מזל שהיום אנחנו שקולים ורציניים ומאוזנים ושיש לנו כסף ומשפחה. אבל אולי לא? אולי דוקא אז היינו חכמים יותר? אותנטיים יותר, ערכיים יותר, גיבורים יותר? ואולי, רק אולי, אנחנו צריכים לבדוק את חיינו, ולבדוק - אולי טעינו בדרך? אולי בגדנו?
הסדרה "המקוללים" תעלה הערב, א', בערוץ 8
לפנייה לכתב/ת 
