סי היימן בהופעה: נוסטלגיה זה לא מספיק

סי היימן על הבמה. כמו אז (צילומים: ירון ברנר)

זה התחיל מצוין, עם קלאסיקות למתקדמים וביצועים קוליים מיוחדים כמו שרק היא יודעת. עם מחווה אדירה לאבא נחצ'ה שישב בקהל, בביצוע המרגש ל"כמו צמח בר" ואירוח מוצלח של קורין אלאל ב"בלוז לחייל כחול עיניים" ו"זן נדיר". עם כנות מרשימה בתוך כל הקיטש הזה, בשירים כמו "תריסים סגורים" ו"צא מהארון", שהחזירו את מי שמכיר את החומר הנלמד אל הדארק אייטיז של ישראל.

מי שחושבת שאפשר לבצע 30 שירים בהופעה אחת, לא מחוברת בשום צורה שהיא לעולם המוזיקה של 2014. מי שחושבת שבמופע - נוסטלגי ככל שיהיה - אפשר להקרין סרט באורך אינסופי אודות חייה והצלחותיה בשנות ה-80 באמצע המופע, לא שייכת לעולם המוזיקה של 2014, וכנראה לא מסוגלת להתאים את עצמה לאלף הנוכחי.

מי שחושבת ש"שימי ליפגלוס" החדש שלה ושל להקת "השלטרים" המצוינת שליוותה אותה הוא שיר לגיטימי ל-2014, כבר לא עומדת בקצב של התעשייה הזאת. וכשכל אלה משתלבים לכדי מופע מבולגן אחד, העניינים מרגישים כאילו יצאו משליטה. כאילו איש לא פיקח על המאורע.

אין לי כל כוונה לבטל את נוכחותה הבימתית ואת כשרונה הבלתי נדלה של סי היימן. במשך עשורים

לא מעטים היא ניפקה להיטים רבים, ואותם אי אפשר לקחת ממנה. אבל נוסטלגיה, מה לעשות, זה לא הכל בחיים. זה יכול להיות לא מעט, אבל גם אז, צריך לדעת איך לעשות זאת ואיך לפרוט על אותם נימים. וזה לצערי, לא מה שקרה אמש ב"בית היוצר".

כמובן שכמה נקודות אור נרשמו לקראת סוף המופע בביצועים ל"חצי עולם", "לא עובדת בשביל אף אחד" ו"גיבור גדול". אבל אחרי 25 שנה, זה לא מספיק. כלומר, חצי מכמות השירים היתה מספיקה, ואם אפשר לומר זאת באופן גורף, את חצי ההופעה השני ניתן היה למחוק כליל, פרט ללהיטים הסוגרים. הזמנים השתנו, הקצב השתנה, ומאוד מצער היה לדעת שסי היימן לא השתנתה אפילו קצת. כי באמת שקיווינו.