פנחס שדה: האיש שרצה להיות אוטוביוגרפיה

איכשהו, עם הזמן, פנחס שדה הלך ונעלם מהנוף התרבותי והספרותי. הוא אמנם תמיד ריחף מעליו כמיתוס, כמן מותג ספרותי הגדול מסך חלקיו, אבל ספריו הלכו ונעלמו מהמדפים, העלו אבק ורימה בספריות הציבוריות, ולא זכו כמעט להדפסות מחודשות, מלבד כמובן "החיים כמשל".

• בואו לקרוא שירים מאת פנחס שדה מתוך יומניו
  

יש הטוענים כי פנחס שדה, האינדיבידואליסט הקיצוני הראשון של הספרות העברית, כבר לא רלוונטי לתקופה שלנו, הדורסנית, הניהליסטית, הבלתי רוחנית בעליל, אבל למעשה הוא שייך לה כפי שלא יכול להיות שייך כמעט לאף תקופה, תקופה בה ה"אני" הוא מרכז העולם, תקופה בה אין סולדריות כמעט, וגם לא אחריות, אלא רק הגשמה עצמית, רק הצלחה אישית, כמעט בכל מחיר, לא משנה מה ניצב בדרך - כפי ששדה עצמו כותב ביומן בצורה הכי מדויקת: "אין בכל העולם לחלוטין שום דבר שקיים בעיני חוץ מהתגשמותי, התגשמות דרכי ופועלי. כל היתר יכול רק לעזור, או להפריע. או לא להיות קיים, כערפל".

פנחס שדה. אבחנות שנונות לצד הומור סאטירי

אפשר לקחת משפטים כגון אלה ולהשוות אותם למכתב השמיניסטית נגד הבגרות בספרות, או לחלופין, לאבחנות של ד"ר אווה אילוז על העידן הפסיכולוגיסטי-אינדיבידואלי, על הנבירה העצמית שלנו בעצמנו, ועל איך זה מתבטא בכלכלה, בפוליטיקה ובתרבות, ועל המחאה החברתית של קיץ 2011.

המשורר האחרון

על שדה כבר אמרו לא פעם שהוא הקדים את זמנו. "החיים כמשל" הרי יצא לאור ב-1958, השנה בה ראו אור גם "ימי צקלג" של ס.יזהר ו"עיר היונה" של נתן אלתרמן, והמבקרים לא חסו אז על האינדיבידואליסט שחי בתוך מציאות חלופית, במן ציוויליזציה מקבילה, מנותק כמעט לחלוטין ממה שקורה בסביבתו, מהקונטקסט הלאומי-היסטורי שבו הוא חי, ובוחר במקום להתייחס ל"ענייני השעה" - כפי שכל סופר ומשורר עושה - דווקא להסתכל אל הכוכבים, אל העצים, לנשק את הפרחים, ובין היתר לצטט את ניטשה, הלדרלין וחבריהם.

שדה, ברגעיו היותר מגלומניים (והיו לא מעט כאלו, כמו למשל "נדמה שישו היה האל האחרון;

מפיסטו השד האחרון; ואני – כנראה המשורר האחרון. אכן גורלנו כולנו, כאחרונים, ביש מאוד) בחר לראות את עצמו כנביא, אבל לא ניכר מהיומנים, איזה סוג של נביא הוא ראה בעצמו. נדמה כי הוא בחר להפנות את זרקור החיים אל המטאפיזי, אל ארעיות האדם, אל החיפוש אחר כוח עליון - אבל בפועל, וכנראה שלא במתכוון, אם אכן הוא היה נביא כלשהו, הוא היה נביא האינדיבידואליזם הקיצוני והקפיטליסטי, ובמובן מסוים, גם נביא הרוחניקיות.

"היומנים", שמאגדים את כתביו האישיים במשך ארבעה עשורים, כפי שלא פורסמו מעולם, הם קודם כל עדות מרתקת ונדירה לאמן מיוחד ועוצמתי, שחלומו היה להפוך את חייו ומילותיו לאוטוביוגרפיה, ולמעשה, עוד בחייו הגשים זאת עם "החיים כמשל", אך גם עם "על מצבו של האדם", "ספר האגסים הצהובים", ולמעשה כל מה שכתב - כתב מתוך חייו, הרהוריו, אהבותיו, מצוקותיו, ייאושו ופלאו, וזה היה כוחו הגדול.

כוח זה בא לידי ביטוי גם ביומניו. היתה בו כנות מוחלטת, הוא עמד עירום מול העולם, רק הוא והפנקס הקטן, ו"היומנים", שהם קודם כל תיעוד מרתק של יצירה - ושל ההקבלה שלה לחיים. הם מורכבים מהפניות של העורכים, מאנקדוטות, מתיאורי חלומות, ויש בהם קטעים של גאונות פיוטית, של כתיבה המרחיבה את הלב והנפש, וכן של עומקים מטאפוריים מעוררי השתאות.

מנגד, יש בהם לא מעט התפלשות ברחמים עצמיים, שלל עצות גרועות לחיים (לקרוא רק אוטוביוגרפיות), רגעים סקסיסטיים מחליאים, רגעים של אווילות מחשבתית ("המדע פועל על מישור של חוסר משמעות, כי משמעות יש רק לנשמה. רק לה יש קיום - ומשום כך המדע הוא נטול קיום"), פה ושם אבחנות שנונות ("העיתון הוא עכברוש נאלח החותר בתוך גל אשפה ששמו החברה המודרנית"), הרבה שטחי שמתחזה לעמוק,

הומור עוקצני וסאטירי (הקטע בו הוא מהלל את סגולותיו הספרותיות של כרוב כנגד שעועית הוא פשוט מבריק) ואיזה רוח טינאייג'רית נאיבית, שחור-לבנית, נטולת אחריות, שמרחפת על פני הכל.

וכמובן החיים, כמשל או לא כמשל, שמספרים את סיפורה של דמותו המיוחדת, כזאת שעלולה לעלות על גרדומה של כל בחינה מוסרית-ערכית. שדה חי את חייו כפרח חסר אחריות, מותיר נשים מצולקות וכאובות. שתיים מהן בחרו ליטול את חייהן. וקשה שלא לקרוא בין השורות ולהפנות אצבע מאשימה בדיעבדית אל שדה עצמו - כפי שעשו בזמנו לא מעט - למרות הייסורים הרבים שהוא חש בעקבות כך, ייסורים שאף שיתקו אותו, מבחינה יצירתית. בכל מקרה, היומנים הרי עברו סינון ועריכה, ולרגע לא מתיימרים להביא תמונה כוללת, ובהיעדר אחת כזאת, ובחלוף הזמן, מאוד קל לראות דברים בצורה מסוימת מאוד. כך או כך, אין זה העיקר, זו רק תחושה לא נוחה שעולה מהכתוב.

בסופו של דבר, אפשר לקרוא את היומנים בכל מיני עיניים. אולי הדרך האידיאלית לקרוא אותם היא דווקא בעיניים אמנותיות, כסיפור של אדם שחי למען אמנותו, ופה ושם נאלץ לעשות עבורה פשרות מכאיבות, אך גם אם הן הסיטו אותו מדרכו, הוא תמיד חזר אליה יציב וחד-משמעי, יודע בדיוק למען מה הוא חי, ומה מקומו על פני כדור הארץ, גם אם רוב הזמן אלו בדיוק היו שאלותיו: מה מקומו ומה מקום האדם?

תפקידו, כנראה, בין היתר, היה לשאול את השאלות הגדולות הללו, על האדם, על האמנות ועל האלוהים. ולפעמים אפילו לקבל מענה. ה"יומנים" במובן הזה הם שיעור מאלף, דווקא לחברה שניבאה את עצמה דרך הגיגיו ודרך דרכו של שדה, חברה שמרוב אינדיבידואליזם ורצון להצלחה, לקחה גם את האמנות כבת-ערובה, והפכה את רובה לבידור תפל ועשוי היטב. מעניין מה שדה היה מלהג כשהיה נוכח בכל הרהב הפוסט-מודרני הזה. אולי טוב שהקדים את זמנו. היזהר מנבואותייך פן יתגשמו.

"היומנים", מאת פנחס שדה. עורכים: אילת נגב ויהודה קורן, הוצאת דביר, 372 עמ'.